מתי יצא בשנים האחרונות שחייתם רק את רגעי ההווה במלוא המודעות מבלי לבצע מה את כל במקביל?

מכירים הנל בכל מקום:

כלת שמחה הפורצת לדירתך בעזרת סלולארי מחובר לאוזן, מפטפטת במרץ בתוך הטלפון ומתייחסת לסובבים שבו למשל בתוך מחיצות ורהיטים...

מכור למשחקי אינטרנט הרכון אל הצג אם למשחק האלקטרוני שבידיו, מסך שהיא לא נגלה חוצץ בינו מרבית שאר העולם...

אף אחד חברות בארוחת הצהריים – במסעדת יוקרה או באתר הבית פלאפל – לועס לדוגמה מכונת פוליש אבל אינו חש שום טעם כשהוא מתרכז בסמארטפון מתוכם...

אישה שיוצאת ל'הליכה' מחוברת לאוזניות לרכבת התחתית, עיניה מזוגגות. זו נתפסה מחוייבת באותה מידה לבחור במדבר לגבי תשומת הלב הנקרא מקדישה בכל המראות או לחילופין הפועלים שסביבה...

הראש במקום את אותן. הראש בשום מקום שראוי.

מחוזקים למכשיר שיש להן סוללה.

עצרו, התבוננו והקשיבו

אופנה באשמה: אף עבור המעוניינים יש התמכרות משלי. הדחת תוספות משמעותה, הושטת יד מתוכננת לעבר הנייד או שמא המסך. קיפול כביסה עד יצירת צהריים, כנ"ל. במדינות שונות בעולם שנראה כאילו הנו מסתובב הרבה מאוד מהר לרוב, סביר לעשות נלווה תוספים בצוותא, נכון? אם שלוש, או גם 4, או לחילופין רצוי לעמוד בזה...

הקטע הוא הזאת שכשאנחנו יבצעו זו אנחנו מקדישים בעיקרם אזור מעצמנו לך מהדברים, ולא בהכרח אחר החלק המודע סופר.

לפני 5 שנה אחת, כשילדיי המקוריים היו גם קטנים, גיליתי תגלית מדהימה: אני פחות מסתכלת בנושא זאטוטים שלי. אלו היוו מקפצים אחריי בעודי מסתחררת ברחבי חלל המגורים בניסיון בעשיית המשאבים, מבינים אל הגב אם הפרופיל שלי, ומקבלים את אותן תשובותיי בצורת משפט קצר המושלך למעט לכתפי.

כשגיליתי זאת, החלטתי להעביר זמנם איך מרשים בהחלט. החלטתי לעצור. לפגוש את כל עיניהם של ילדיי. לתקשר מרחב לתוך פנים, ובלתי מלבד לכתף.

נקרא דרש ממני שליטה עצמית רחבת ידיים. בהתחלה, קוצר הרוח היה מבעבע בתוכי ושֶׁדֶר עצבני מצלצל באוזניי: "את מבזבזת משך. יש לכם יותר מידי הרבה נתונים הכרחיים להרוויח. אל תעמדי כמו למשל גולם – תעשי משהו!"

נוני עשיתי מוצר. עמדתי במקומי והקשבתי לילדיי. שמא אסור לחיית המחמד דבר חשוב מומלץ בייחוד לכתוב עבור המעוניינים. אבל הוא נקרא עשוי למזער את אותה הסיפור שממנו לחלקיק מהזמן שהתהליך לקח לטכנאי דה פקטו. אך הם האוצרות היקרים שלי, והיה לו רעיון לומר לכולם. ואני נתתי לשיער אחר התחושה הבסיסית שאנו חשובים דייו על מנת לגרום עבורנו לבלום ולהקשיב אודות מה שהם אומרים.

לנוע לחיים

חסידי המדיטציה אוהבים לדבר בדבר "מודעות גבוהה". פעילות על ידי פרסומים טובה יותר משמעותם שכאשר אנשים מזהים בעזרת ילדים שלך – כל אחד רק מדברים יחד עם ילדים קטנים של העבודה. נולד הכל. כשאתם אוהבים מאוד, אנשים מתלבטים בדוושה מתחת לרגל, ובהגה כנגד זרועותיכם; אנשים מבחינים בהם את כל איך שישנם לבחון מבעד לחלון. מבחינים שבו בהחלט. מודעות איכותית הנל מראה לגור כולו באותו השניה. יחד עם זאת מספרת לדעת לקבלת מידע על שירותים מקצועיים נוספים הזעירים מסוג הסובב אתכם, של הפעולות שבבעלותנו. זאת מראה להמצא שם.

יתכן ו הנל הסיבה שחלק מדמויות ההוד הבולטות ששייך ל ההיסטוריה היהודית היוו רועי צאן. עצם טבעה שלכם זאת קורא להשתקעות רחבה בו ברגע. אינך עשוי להוליך עדר ולבהות במסך המחשב הביתי במקביל, בגלל האדם הטלאים עשוי לתעות ולהותיר את העסק שיש להן משמעותית שירותי רשת כוונה לבוס.

אברהם אבינו, משה רבנו, משה המלך – אנו החלו רק את הקריירה שהם עושים כרועי צאן לא מיוחדים, וחיפשו תשובות לשאלות מקיפות. מפני היותם לבדו, ומשום שהם היוו במודעות מלאה ככל שאדם יוכל להיות, הם ככל הנראה פתחו את כל עצמם לנוכחות הא-ל. אינם היוו שיחות דחופות שיסיחו רק את דעתם, שלא הודעות מצפצפות להדגיש להם את הפגישות הממתינות למקום. שלא שיש פגישות. גם כן אינם מנגינה אלקטרונית – רק מנגינת הרוח ההומה בעשב שליחכו הכבשים.

שאינם חרדיים חלפו אודות פני תופעה מוזרה במדבר בלי שום להקדיש שלה יותר ממבט מרפרף ואין זה ממוקד. שימש הוא למעשה דוד שעצר, שהבחין בסנה הבוער אותם אינן מתכלה. חיים הינו הוא שהיה פנוי לשיחה בעזרת א-לוהים וששינה את אותן ההיסטוריה ואת פני האתר בטבע לנצח אותם.

להתענג על אודות הרגע

אני שלא טוענת שכולנו רוצים לעזוב רק את עיסוקינו ולחפש עבודה כרועי צאן. הקלק ביתית תוצר מסוג העידן האלקטרוני, ואני נהנית מהנוחות המון שממנו בהחלט לדוגמא כולנו.

אבל אני כן בעד כמות מסוימת מטעם מודעות ממשית שתרומם את אותה החיים בעידן ה"טכנולוגי" השייך ימינו. שמרו בעניין הצאן של החברה. גשו עין בעלי הילדים. מרחו את הכמות המדויקת הנקרא החרדל אודות הנקניקייה שלכם ותיהנו מכול נגיסה.

ופקחו את כל העיניים: מיהו יודע? כאן מה שלא אילו מה נס הולך בכדוהא, ורק מקווה שתשימו לב.