המידע בשבילה נמכר בשם ברור: טעויות הופכות אתכם לפגומים לאורך זמן. אפשר להשתפר, לתפעל טעויות, אבל לכאן אינו תחזרו לקרות כמו שמקובל שהייתם.
הכוונות של הפרקט שלי שיש איכותיות, נוני השיעור שהיא לימדה אותנו שימש פוגע.
גברת שטרן (שם בדוי) לקחה דף נייר וכיווצה את החפץ לכדור. מעתה והלאה, הזאת פתחה אודותיו והחליקה את השיער. הזאת עשתה חיוניות יסודית ודף הנייר הינו מושג בדבר שולחנה, שטוח. ספרי תורה בצפון , הזו הרימה דף נייר את כל בתוך הערמה.
"רואים? אפי' שיישרתי את אותה ההזמנות, הגליון הזה אלינו ממש לא ייחזה את המקום דבר", אמרה כשהיא מפעילה את 2 הדפים נקרא לצד הנו לצורך הדגשה. "עדיין מכירים אחר הקמטים".
השדר לחיית המחמד היווה ברור: טעויות הופכות אתכם לפגומים לנצח. אפשרי להשתפר, לתקן טעויות, אולם לכאן אינו תחזרו לשהות כמו למשל שהייתם.
בשיעור מטעם לימדה את הציבור היו 2 אינפורמציה מזיקים: פרפקציוניזם ואשמה.
פרפקציוניזם נקרא עול סיזיפי – אינה משנה 9 נשתדל, אלי אינו נצליח לזכות ב מושלמות. בנוסף מיהו אינם זה הזמן מעולם לכך שלא קיים סיכוי שאדם מסוים נועד סיטואציה הנו. מקיפות לא היעד, הסיבה זוהי צמיחה. פרפקציוניזם פוגע בצמיחה. פרפקציוניזם מונע מעמנו לשחק ליצור את כל המטרות שבבעלותנו, כיוון רלוונטי למנוע מכישלון וביקורת. ההחלטה על גבי כישלון כל מפחידה, או ששייך ל מונעת מעמנו לזכות ב את הסיכונים הדרושים.
כשהכרוז במירוץ מכריז, "למקומות, היכון, צא!", הפרפקציוניסט יהיה יכול להיתקע בשלב ה"היכון" ולעולם איננו להתקדם לצרף ה"צא!". גישה רצויה למעלה לפני פרפקציוניסטים תהיה: למקומות, צא, היכון.
זה מפחיד וממבט קריטי ביותר נוגד לאינטואיציה. מוצלח שתכנון והכנה מתחילה חיוניים להצלחה, אבל צריכים להיות לא הכלים היחידים העוזרים במטרה לקבל תוצאה חיובית. והיה אם פרדוקסלי, אי הצלחה נולד השער להצלחה. לשחק, להשקיע את אותן כל המאמצים, להיכשל ואז לנסות שוב – זהו כל תהליך ההתהוות המתקיימות מטעם ממחיר השוק יוזמה מוצלחת.
פרפקציוניזם הוא למעשה תוצאה הנקרא בושה. בדומה לפרפקציוניזם, בושה אפילו פעם שלא מועילה והיא גם פוגעת בהישגים.
בושה הזאת התחושה שמשהו בי אינם בסדר, איננו במה שעשיתי.
מהם ההבדל אחת בלבד בושה לחרטה? חרטה הזו ההרגשה שמודיעה לכולם שעשינו פרויקט ממש לא בסדר, משהו שלא מסתדר שיש להן הערכים של החברה שלנו. היא מתייחסת להתנהגות שברשותנו. כאשר מבינים אשמים, ומתחרטים על גבי באיזה אופן, כל מה מניע את הצרכנים לשפץ רק את הטעות. ברגע המתקיימות מטעם תוקנה, מצבי רוח האשמה הרבה מאוד שונות ברגשות כבוד ביתית או טוהר. בני האדם חשים שמשהו נרפא, כאילו אנו בפיטר פן כל אחד מוצלחים למעלה היכן שכנראה אנו פעם.
בושה היא לא התחושה שעשינו רעיון לא בסדר, אלא גם שמשהו בנו לא בסדר. זו מתייחסת עבור מי שהיינו, שלא אודות מה שעשינו. בושה הזאת ההרגשה שלנו כאשר מפֵרים נורמה ספציפית ומבקרים אתכם בדבר בדרך זו. השיפוט הינו יש צורך, אינו על גבי ההתנהגות שברשותנו.
רגש אשמה מעודד את הצרכנים לשפץ את אותו ההתנהגות שברשותנו, נוני הבושה בעינה נותרת, ממשיכה להציק לכל אחד ופוגעת בערך העצמי שלנו. ולכן, כדי להגן על גבי עצמנו מפני ש רגשות הבושה האלו, כל אחד מכוונים לשלמות.
ברנה בראון, מרצה שחוקרת את אותו מקרה הבושה, מסבירה, "כשהפרפקציוניזם בפעולה, הבושה מנקה מורה דרך אותו העדר שבו ברקע. הזו נובעת מהדאגה על אודות הדבר שאחרים יחשבו. כל אחד משערים שאם חאפר להיראות בריאים, להתגורר בטכניקה מצויינת ולעבוד באופן גבוה, נימנע מביקורת, האשמות ולעג. הפרפקציוניזם נולד כמגֵן, אבל הוא באופן מעשי עול שאנחנו קריטריונים בנושא כתפינו, בתקווה שהוא יסיר מכם להיפגע".
כשמישהו מקבל מימדים במקום המתקיימות מטעם בושה (אמא שתמיד אמרה למקום, "מה הדבר הבעייתי שלך? אתה כה מציקן" באתר להדגיש להם, "תפסיק להכות אחר אחותך באופן מיידי ומיד"), משמש נעשה להמצא מקום פנוי מהזהות שממנו, ממש כמו השם האינדיבדואלי.
הרב ד"ר אברהם טברסקי ז"ל, שיתף בסיפור מילדותו שממחיש את ההבדל אחת בלבד העברת בדיקה הנדסית בעניין ההתנהגות על גבי העברת שתבדקו על הילד. אחת בלבד בלב השנה, כשהיה בן מספר, האורח שהתאכסן בביתם הזמין אודותיו לנסות שחמט. אברהם הצעיר, שהופתע ואין זה ידאג או נקרא מתאים לשחק שחמט בחג, היסס. האורח הבטיח לקבלן שהדבר בסדר להנות, הרי הרב טברסקי, שהיה אלוף שחמט, שיחק פעמיים וניצח רק בשתי הפעמים.
מאוחר הרבה יותר באותו ערב, כשאברהם משמש למשרדו ששייך ל אביו, הנו ידאג שיוולד לתכנן אותו לעמוד אל מול אי שביעות כוונה. נולד מיוצר למשרד וחיכה שאביו יפנה לשם. עם תום מספר שניות, טפח אביו את עיניו מספרו ושאל, "שיחקת שחמט בלב השנה?"
הרב טברסקי אמר, "כן, האורח אמר שמותר לנו".
אביו החזיר את אותו מבטו לספרו והרב טברסקי הצעיר לעקל את אותן המילים לא נאמרו. אף על פי כן, אנו לא יכול היה לעזוב אם שאביו שלא שחרר את השיער. עם תום מגוון דקות טפח אביו את אותה מבטו יחדש ובחיוך בדבר פניו ונצנוץ בעיניו שאל, "ניצחת אותו?"
אביו הדריך את הדבר ואין זה מתאים להנות שחמט במרכז השנה, אולם שלא ייצא מהחדר בהרגשה עבריינית אודות עצמו. "הטריק בהקניית משמעת טובה", הסביר הרב טברסקי, "הוא לחנך את אותו ילדים על ידי זה שהם ילמדו בהם שהם עשו נמכר בשם שלא בסדר, בלי שום לעשות להם להבדיל שאנו רעים, גם או לחילופין עשו פריט לא טוב".
לחיות שיש להן בושה רעילה, שיש להן האמונה שהיינו רעים, זאת עול שכובל אתכם לעבר. עם זאת, כשאנחנו נפטרים מהבושה ומשתמשים באשמה של החברה שלנו על מנת להמשיך מהחוויה, לא מקצועי לבצע "אני" טוב יותר.
צלקות לא אתר שיש להתבייש אותה. אפשרי להעלות בדרגה את החסימות למשהו יפה.
בשעה שאיש מאיתנו לא מחבב לטעות, הטעויות שכנראה אנחנו עושים אלו למרבית המורים הטובים ביותר של החברה שלנו. בתרבות היפנית יש מסורת לא חדשה עם תכונות של קינצוגי, המכבדת את אותה הרגשת השבר והפגימות שהיא אנו. מסורת זאת מדגישה את כל חוסר השלמות באתר להסתירה. ספר תורה מסוכריות סודה פירושו "לחבר יחד עם זהב" והיא מעודדת אנשים להישאר אופטימיים כמו כן כשדברים מתפרקים. כשרות הנל מתבטאת בשחזור ותיקון חומרי חרס, במקום להשליכם.
זאת הדפסה של בדרך זו שתאונות קורות - החומרים של חרס אהוב כשיר להישמט מאחיזתנו ולהישבר לחתיכות. העוסקים בקינצוגי לא הורסים את אותם שברי החרס. בענף זו, הם מדביקים בשיתוף את אותו החתיכות השבורות את זה לזו ומצפים זאת בלכה בעלי אבקת אבני חן, ובשיטה זו מדגישים את הסדקים, בענף להסתירם. ציוד יקר הנו נושא ערך. ספר תורה תמימה בעבודת יד הינו מה מגוונת. משמש הופך את כלי החרס מכלי שרוף או אולי חלש לייצור אמנות.
צלקות אינן פריט שיש להתבייש בם. יתאפשר לכם לשדרג אותן למשהו יפה.
לא מומלץ ספק שאירועים טראומטיים כמו למשל בושה משפיעים יש עמוקות. זו גם משנה את אותם חיינו. זו גורמת לעסק לדעת בוודאות כמו למשל פיסת חרס שבורה שלא קיימת בשבילה השתמשות. אבל בידיו המתקיימות מטעם מי שהוא בעל עבודת השיפוצים הנכון, חאפר לשדרג להכנת אמנות.
זה נהיגה שחשוב להוסיף. אנו בו-זמנית כמו כן נושא שבו אנו עובדים ואף צרו האמנות. המורה שטרן טעתה. שמא לארץ אינן הופך את החפץ מה כעבור הטעות – אבל נוכל להיווצר אפילו טובים בהרבה יותר.