https://t.me/OpenHaaretzBot

90% מתושבי הרצועה נעקרו מבתיהם במלחמה – שש פעמים בממוצע לאדם

ניבאל אל־היסי ובתה ריתא. "פחדתי שהיא מאבדת משמחת החיים שלה"

ריתא אל היסי נולדה בספטמבר 2023, בת בכורה לניבאל ואחמד מג'באליה. אחמד בדיוק קיבל היתר עבודה להיות פועל בניין בישראל, והשניים החלו לבנות את חייהם כמשפחה צעירה. חצי שנה אחר כך ייאלצו ניבאל בת ה־25 וריתא לעקור מביתן בפעם הראשונה. בשנתיים הבאות הן ייעקרו וינדדו עוד ארבע פעמים. סיפורן הוא סיפור הרוב המכריע של תושבי עזה. 90 אחוזים מהם נעקרו מבתיהם לאורך המלחמה, ובממוצע כל תושב עזה נאלץ לעקור עם רכושו ולמצוא מחסה חדש שש פעמים בתקופה הזאת; כך עולה מדו"ח שפרסם היום (שישי) ארגון בצלם על תופעת העקירה במלחמה.

אחמד שהה בישראל ב־7 באוקטובר מתוקף היתר העבודה שלו. ואולם בימים שלאחר מתקפת חמאס שללה ישראל את היתרי העבודה של עשרות אלפי פועלים פלסטינים, ומאות מהם נעצרו, ובהם גם אחמד. כמו שאר העצירים מעזה סבל גם הוא מאלימות, רעב ותנאים קשים. אחרי ארבעה חודשים, בפברואר 2024, שוחרר בלא משפט ברפיח בדרום הרצועה.

בד בבד, צה"ל הורה על פינוי ג'באליה. ניבאל חששה להתפנות עם בתה בת החודש בלי בעלה, ועברה לבית הוריה הסמוך. לאחר שאחמד שוחרר ברפיח נפל הפור, מבחינתה – היא החליטה לקחת את ריתא, לעזוב את משפחתה ולנדוד דרומה. היא צעדה קילומטרים רבים עד שהתאחדה עם אחמד והשניים עברו להתגורר באוהל באזור רפיח. "זה היה עינוי מתמשך, התביישתי לספר להורים שלי איך אני חיה", היא סיפרה לתחקירנית "בצלם", אולפת אל־כורד.

שלושה חודשים אחר כך, במאי 2024, החל צה"ל להפציץ את רפיח, וניבאל ומשפחתה עקרו בפעם השנייה. הם נדדו למחנה הפליטים אל־בורייג' שבמרכז הרצועה, שם התמזל מזלם והצליחו לשכור מחסן קטן ובו התגוררו כחמישה חודשים. במלאת שנה למתקפת חמאס הפציץ צה"ל את המחנה וניבאל נפצעה קשה מפגיעת פגז במחסן. היא התעוררה בבית החולים בא־זוואיידה כששתי ידיה כרותות כמעט עד למרפקים.

ניבאל השתחררה מבית החולים לאחר 40 ימי אשפוז והמשפחה עקרה בשלישית, הפעם לאזור ההומניטרי במואסי, ושוב לחיים באוהל. "לחזור ולחיות שוב באוהל אחרי הפציעה היה קשה מאוד", סיפרה ניבאל, והסבירה: "לא יכולתי להשתמש בשירותים באופן עצמאי והביך אותי כל כך לבקש בכל פעם עזרה". היא הוסיפה שראתה את בתה ריתא מתחילה להשתנות: "פחדתי שהיא מאבדת משמחת החיים שלה", סיפרה.

בזמן הפסקת האש בינואר 2025 חזרה המשפחה הקטנה לצפון הרצועה. הם התארחו כחודש בבית הוריה של ניבאל בג'באליה ולזמן קצר אף חזרו לביתם. ואולם זמן לא רב אחר כך הפרה ישראל את הפסקת האש, ובאפריל הפציץ צה"ל סמוך לביתם. אחת הפצצות הרגה את שלושת אחייניה של ניבאל – ואסים בן העשר, מוהנד בן השמונה וחלווה בת החמש. באוגוסט שוב התחדשו ההפצצות בקרבה לשכונתם ואחת מהן הרגה את בת־דודתה. "שמענו פיצוץ עז ואז המון צעקות מבחוץ", סיפרה ניבאל. "ראינו אנשים רצים, אמרו לנו שהצבא הישראלי הורה לפנות את האזור בתוך רבע שעה. יצאנו מהבית מבוהלים בלי שלקחנו איתנו כלום, כמעט".

כך מצאו את עצמם עוקרים בפעם הרביעית, וניבאל, ריתא ועוד עשרות בני המשפחה המורחבת הצטופפו בדירה קטנה בעיר עזה. כעבור חודש פתח צה"ל במתקפה גדולה על העיר, וריתא, רק בת שנתיים, נעקרה בפעם החמישית, שוב לאוהל, והפעם ליד דיר אל־בלח במרכז הרצועה. "כל דבר בחיים שלי כרוך בסבל", סיפרה ניבאל, והסבירה: "החום באוהל נורא ואני מזיעה אבל לא יכולה להתרחץ לבד. אני סובלת מעקיצות כי אני לא יכולה אפילו להתגרד".

כפי שעולה מדו"ח "בצלם", סיפורם של ניבאל, ריתא ואחמד אינו יוצא דופן. לאורך המלחמה הנפיק צה"ל 161 צווי עקירה, ובסופו של דבר הם כיסו כמעט את כל שטח הרצועה והחריפו מאוד את מצבה של האוכלוסייה האזרחית. העקירה הפכה אותם לפגיעים למחלות, לפגעי מזג האוויר, לרעב, לתאונות ולאלימות פנימית.

ביולי האחרון פרסם "בצלם" דו"ח שלפיו פעולות צה"ל בעזה עולות לכדי פשע של רצח עם. על פי הארגון, עקירה היא אחד מהשלבים של רצח עם, שכן היא נעשית באופן שיטתי והיא הרסנית למרקם החברתי וליכולת ההישרדות של העזתים. מבחינת החוק הבינלאומי, עקירה בזמן מלחמה יכולה להיחשב לחוקית רק אם היא נעשית לצורך צבאי הכרחי או כדי להגן על התושבים. במקרה כזה הצבא נדרש להבטיח שהפינוי יהיה בטוח וזמני ואף לסייע לשובם של העקורים. כמו כן על הצבא לדאוג שמחסה העקורים יהיה ראוי ושתהיה להם גישה למזון, למים, לשירותי תברואה ובריאות. לטענת בצלם, צה"ל לא עמד בתנאים האלה והוראות העקירה שנתן הן בגדר פשעי מלחמה. "משבר העקירה שיצרה ישראל ברצועת עזה הינו חלק מרכזי מהמתקפה הג'נוסיידלית שביצעה ועודנה מבצעת, במטרה להרוס את החברה הפלסטינית ברצועת עזה", נכתב בדו"ח שפורסם היום.

בחינה של מדיניות העקירה של צה"ל מלמדת על חמישה גלי עקירה עיקריים – גל העקירה הראשון החל ב־13 באוקטובר 2023, שבוע לאחר מתקפת חמאס. צה"ל הוציא אז צו שהורה ל־1.1 מיליון בני אדם, חצי מאוכלוסיית הרצועה, להתפנות דרומה מהעיר עזה וסביבותיה. מאות אלפים נענו לצו ועזבו, אבל השאר נשארו באזור. בדצמבר 2023 החל הצבא את גל העקירה השני כשהורה לכחצי מיליון תושבים לעזוב את סביבת חאן יונס – מחציתם עקורים ששהו שם בגלל צו הפינוי הקודם. בהזדמנות זו הגדירו בצה"ל בפעם הראשונה את "האזור ההומניטרי" ברצועת החוף של המואסי.

גל העקירה השלישי החל במאי 2024, כאשר צה"ל פתח במתקפה על רפיח והורה לכמיליון בני אדם השוהים בעיר – ובהם מאות אלפים שעקרו בצווים הקודמים והתגוררו באוהלים ובמחסות זמניים – לעקור שוב צפונה לאזור המואסי. "הגענו למואסי, לחוף הים. זה מדבר, אין בו כלום", סיפר בילאל בלבולה, תושב רפיח, לתחקירן בצלם מוחמד סבאח. "כשהגענו כבר היו שם אלפי משפחות והייתה צפיפות נוראה", שיתף, והוסיף: "מצאנו מקום להקים את האוהלים ומייד הרגשנו את המחסור; הילדים שלי התלוננו שהם רעבים וצמאים ולא היו לי אפילו מעט ביסקוויטים או משהו מתוק לתת להם. ההתעסקות המתמדת בעניין האוכל והמים הייתה עינוי בשבילי". ביוני השנה ירו חיילים על בלבולה ופצעו אותו קשה בעת שהלך להביא מזון למשפחתו ממרכז החלוקה של GHF.

בסתיו 2024 יצא צה"ל למבצע גדול בצפון הרצועה, ועשרות אלפי התושבים שנשארו בעיירות בית חאנון, בית לאהיא וג'באליה נדרשו להתפנות בגל העקירה הרביעי. התוכנית ינקה את עיקרון עקירת התושבים מ"תוכנית האלופים", שמאחוריה כמה אלופים ותתי־אלופים בדימוס. על פי התוכנית, צה"ל היה צריך לפקוד על תושבי צפון הרצועה להתפנות דרומה ואז להטיל מצור מלא על אלו שיישארו במרחב, ולא לאפשר כניסת אספקה מכל סוג שהוא – מזון, תרופות, חשמל ומים. האלוף במילואים גיורא איילנד, מהוגי התוכנית, אמר באוקטובר 2024: "לאט־לאט צפון הרצועה, לרבות העיר עזה, ייהפכו לאיזה חלום רחוק, כמו שהם שכחו את אשקלון הם ישכחו גם את האזור הזה".

בזמן הפסקת האש בתחילת 2025 חזרו מאות אלפי תושבים פלסטינים לבתיהם בעיר עזה. עם הפרת הפסקת האש בידי ישראל במרץ הפסיק צה"ל להגדיר אזורים הומניטריים במפות שהפיץ לתושבים. באותם ימים הוציא הצבא צווי עקירה מקומיים על בסיס יומי, וכמעט בכל יום נאלצו אלפי תושבי עזה לנדוד ממקום למקום. בסוף אוגוסט החל גל העקירה החמישי; צה"ל יצא למתקפה על העיר עזה והורה ל־1.2 מיליון תושבים לעקור מבתיהם. באותה העת הרחיב הצבא מדי פעם בפעם את השטח המותר לשהיית אזרחים, והוא הגיע לשיא של כ־20% משטח הרצועה מאז הוגדר האזור ההומניטרי.

העקירות החוזרות ונשנות גרמו להידרדרות קשה בתנאי החיים של התושבים ולעלייה בתמותה. העזתים איבדו את רוב רכושם, חיו באוהלים שהלכו והתרפטו ככל שהתארכה המלחמה, בלא חשמל, מים זורמים או מערכת ביוב ועם מחסור בתאי שירותים. "הילדים הלכו לפעמים לאוהלים הסמוכים לבקש לחם. לפעמים גם מכרתי את הבגדים של הילדים כדי שיהיה לי קצת כסף", מנתה את הקשיים ספאא אל פרמאווי, תושבת רפיח, בת 35 ואם לשבעה. בתה, רז'ל, מתה מירי של צה"ל ביוני השנה. "אלו היו חודשים של רעב נורא", סיפרה. "יום אחד הבן שלי מצא פיתה יבשה ליד הזבל, הביא אותה לאוהל, ניקה ואכל אותה".

פרופסור יעקב גארב, מומחה לסביבה מאוניברסיטת בן־גוריון, עוקב אחר צווי הפינוי מאז תחילת המלחמה. "אני לא ממש משוכנע שהצווים האלה היו מיועדים לציבור העזתי כמו שהם מיועדים להאג", הוא אמר. לדבריו הצווים שחילק צה"ל, לרוב באמצעות חשבון ה־X של דובר צה"ל בערבית, היו קשים מאוד להבנה ולקריאה. הרצועה חולקה ל־620 גושים על בסיס מיפוי מימי המנדט הבריטי, והצווים הראו לרוב רשימת מספרי גושים ומפות. ואולם לדברי גארב, המפות שפרסם צה"ל היו גסות ומטושטשות, באופן שלא אפשר התמצאות ואוריינטציה. כמו כן, המפות שפרסם צה"ל לא היו מכוונות לצפון, אלא בהטיה של 30 מעלות, ולכן היו קשות לקריאה למי שאינו מורגל בכך. "על המפה זה נראה כאילו אתה צריך לברוח מערבה, אבל זה בעצם דרומה", הסביר גארב.

כמה פעמים הבחין גארב בסתירות בין המפות ובין מספרי הגושים המוזכרים בהודעת הפינוי. ובנוסף, לתושבים לא היה ברור אם יש מועד פקיעה לצווי הפינוי ואם יותר להם לחזור לאזור לאחר המתקפה. זאת ועוד, בעזה נהרסה מערכת החשמל ורשת האינטרנט לא הייתה יציבה, כך שפעמים רבות פרסומי דובר צה"ל כלל לא הגיעו לתושבים שנדרשו להתפנות.

"בזמן המלחמה", סיפר גארב, "הייתי בכנס באירלנד, ואז אני רואה את ההודעה של דובר צה"ל בזמן אמת ואני רואה גוש שאני יודע שעמית שלי בעזה גר שם. אני יוצא מהכנס ומתקשר אליו ואומר לו: אתה יודע שיש פינוי. הוא לא ידע ולא הייתה לו דרך לדעת". והוא הוסיף: "בעולם יש תחום ששמו Emergency Communication, איך מסבירים לציבור כיצד להתנהג במקרה אסון, באמצעים גרפיים; ככה לא עושים את זה".