יום בחיים; או, מה עשיתי ב06/12/2006

אז לאחרונה אני נתקל ביותר ויותר תהיות לגבי מעשיי בזמן הרצח.

בין אם זה מגיע מבקשות לתגובה על כתבות כאלו או אחרות שמנסות להציג תמונה שונה מהמציאות ובין אם כשאלות אלי לפרטי (לפעמים, גם עם צילומים מאי-אילו קבוצות בפייסבוק/וואטסאפ), זה, ככלל, וכול המשתמע מכיוון חשיבתי שכזה, הינו, לא יותר מאשר עיוות גס שאני יכול רק לשער שנועד לשרת איזו מטרה של אולגה ושות’.

הילכך, החלטתי שכדאי שאבאר, ככול שביכולתי, את סדר יומי במהלך אותו היום של ה06/12/06.

את עבודתי בחברת ‘גדות אינפו’ (בעקרון, בזמנו, מחלקת המחשוב של קיבוץ גדות אשר, מעבר לשירות תקשורת ומחשוב לחברי הקיבוץ, נתנה גם שירות לכול אזרח, מועצה או תעשייה), התחלתי בחודש נובמבר 2011, עבדתי שם במשך כשלושה חודשים ופוטרתי, יחד עם רוב העובדים, כי העסק נמכר לחברת ‘ג’ני סופורט’ במסגרת הליכי הפרטה בקיבוץ.

בקיבוץ, כמו בכול קיבוץ השמר על ציביונו המקורי, קיים חדר אוכל, אשר בו, מתקבצים כלל הנמצאים בשעות קבועות לאכול, אנחנו, העובדים של ‘גדות אינפו’, כמו העובדים בשלל העסקים בקיבוץ, היינו אוכלים שם את ארוחת הצהריים שלנו כחלק מתנאי ההעסקה שלנו, כמו כול מי שאי-פעם היה באחד מחדרי האוכל הללו יודע ששעות הפתיחה, די קבועות בכול מקום, גם בקיבוץ גדות, הדבר אינו שונה וחדר האוכל היה נפתח בסביבות 12:00 ועד 14:00.

חברת ‘גדות אינפו’ שכנה באחד המקלטים הציבוריים (בחלק הקבור באדמה בזמנו היו, מעבר למחסן החברה, גם המון ממירי ‘יס’, מאחר והחברה הייתה אמונה על שידורי הטלוויזיה הפנים קיבוצית), וחדר האוכל, כמו, לדעתי, בכול קיבוץ, היה די במרכז הקיבוץ, ככה שההליכה בשבילי הקיבוץ אל חדר האוכל הייתה תמיד אתנחתא מבורכת מבחינתי באמצע יום העבודה, במיוחד, לאור הכמות הנדיבה של העצים הפזורים ברחבי שבילי הקיבוץ והבתים הכמו נסתרים בתוך גינות פרטיות מטופחות ונאות.

כבכול יום, גם באותו יום גורלי הלכתי לאכול, אני מאמין לקראת השעה אחת בצהריים.

מאחר ותפקידי היה, ברובו ככללו, ריכוז העבודה במעבדה (רוב העובדים היו מסתובבים בין אתרים במהלך היום), וכבכול עסק העומד להימכר, התור בעבודה עצמה, תיהיה מה שתיהיה, די עמוס, נהגתי לדחות את יציאתי עד למירב אשר ההיגיון ההישרדותי הרוצה לאכול מאכלים קרוב ביותר לזמן בישולם איפשר לי, לטובת סיום המשימות אשר עמדו על השולחן, זה אולי עלול להישמע כמו עבודה מתישה, אבל, בראש ובראשונה הדינאמיקה בחברה הייתה בין הקלילות שחוויתי (לדוגמא, בזמנו, אנטיוירוס NOD32 היה בין הנפוצים, כול מי שהפעיל פעם אחד שכזה יודע שצריך כתובת דוא"ל בתהליך, אנחנו, כמשווק מורשה, זכינו לכתובת מועדפת, אני, החלטתי לפתוח את הכתובת המשעשעת flutz32@gmail.com, וגם ‘גדות אינפו’ וגם, המפיץ בארץ, לקחו זאת בהומור שבו זה נעשה), שנית, מאחר והחברה גם סיפקה לקיבוץ שירותי מוזיקה (בצורת הזרמה ממחשבי החברה), זמן העבודה עצמו, היה נעים במיוחד.

לאחר ארוחה, ככמעט בכול ארוחה, הייתי לוקח את המסלול הארוך (דרך אזור מפעל הפלסטיקה) בכדי לעשן סיגריה וחצי עד לחזרתי לעבודה, אחרי הכול, זו הייתה, לרוב, ארוחה מאוד עמוסה בכול טוב, ואני משער שגם באותו היום, נהגתי כך.

קצת אחרי שחזרתי מן הארוחה, קיבלתי את אותו הטלפון הידוע לשמצה מאולגה שבו בישרה לי על אותו "בלאגן גדול" שהולך להיות פה בקרוב, עובדה, המגובה באיכונים שנעשו לי במהלך חקירותיי בשנת 2012, מעבר לכך, הם, האיכונים הכוונה, גם מאשרים שלקצרין, חזרתי רק בסביבות 20:00 (קיימת שיחה מ20:16 שנעשתה דרך האנטנה הקרובה אלינו – “מכללת אוהלו"), באותה שיחת טלפון מאולגה, לאחר שמסרה את שמסרה, אמרתי לה שאני לא יכול לדבר באותו הרגע, מזכיר, רק חזרתי אל המעבדה מארוחת הצהריים, ושנדבר עוד מעט, גם זה אגב, מגובה באיכונים (הערת הכותב: האנטנה שנקראת במסמך האיכונים בשם "unknown” וכן, “CF to VMS” הם, כך נראה, חלק ממערך שמירת הקשר בין המכשיר ובין מכלול האנטנות של הרשת), בהם נראות שיחות לכול אורך היום.

עוד חשוב לציין בנושא דף האיכונים, מאחר ואין שיחות חופפות בזמן, ניתן בקלות לראות שלא נעשה שום שימוש בשירות ‘עקוב אחריי’ (שירות אשר מתקשר ממספרך למספר אחר לצורך העברת השיחה, דבר, אשר היה משתקף בשיחות חופפות בזמן).

אל קצרין כאמור, חזרתי לקראת שמונה בערב, בביתי, היו כמה חברים שהכרתי (חלק, באו לאחר-מכן) במהלך שהותי בה, חלקם, למדו עם אולגה עוד מילדותה אך מעולם לא נוצר קשר כולשהו, בתחילת תקופת מגורינו בקצרין, כלומר, כשמצאנו עבודה, עבדנו בכרמים, לאחר מכן, עבדתי בהתקנת מערכות אזעקה ושמע באזור התעשייה בקצרין, ושם, פגשתי את אותם חברים, השיחה באותו הערב הייתה אך ורק על הרצח, כול אחד מהחברים זרק איזו תאוריה, ברשותכם, אחסוך מכם את כול לשון הרע ההיא, רק אומר שאולגה, ישבה במין זחיחות שכזו על הכורסא מולי (אני, הייתי, כהרגלי, על כיסא המחשב, בעוד החברים ישבו על הספה ועל הכורסא שלשמאלי), ניסתה לתמוך בחלק מהתיאוריות, להטיל ספק באחרות, כשבכול הזמן הזה, המבטים בנינו לא הפסיקו לרגע, לי, לא היה יותר מידי לומר, אני חושב, ממקומי הנוכחי, שלא יכולתי לתפוס איך סיטואציה כה שגרתית לי, לשבת עם חברים בסלון לאחר יום עבודה ולנהל שיח פורה על נושא כולשהו, יכלה להכיל בתוכה דבר כה חריג, כה נתעב, ואיך, ולמה, בעיקר למה, נראה שאף-אחד מהנוכחים, כולל אולגה, אינו נראה כאילו משהו מנתץ מוסכמות קרה פה היום בעיירה הפסטורלית הזו.

כיום, אני מבין שכול אחד, בין אם בהתנהגות ובין אם באמירותיו, היה מזועזע (למעט אולגה שנראתה כאילו היא חווה את אחת ההנאות הכי גדולות בחייה), והאמת, איך אפשר שלא להיות…

כידוע, לאחר שכול החברים הלכו, אני ואולגה הלכנו לחדר השינה הנוסף ושם, הראתה לי את התיק עם הציוד ששימש אותה.

עליו, על שהכיל, ועל שאר הפרטים הקשורים ישירות לרצח, אכתוב כנראה בטקסט אחר, מאחר ומטרתו של זה, הינה לבאר את סדר יומי.