וַלס. בְּדִיוּק. זה ואלס. איזו מוזיקה נפלאה. אחת, שתיים, שלוש... אחת, שתיים, שלוש... אחת, שתיים, שלוש... אחת, שתיים, שלוש.

וַלס. בְּדִיוּק. זה ואלס. איזו מוזיקה נפלאה. אחת, שתיים, שלוש... אחת, שתיים, שלוש... אחת, שתיים, שלוש... אחת, שתיים, שלוש...

הכל מסתובב, מסתובב בקצב מטורף, אבל המוזיקה מתרחקת בהדרגה, התנועות נסחפות למרחוק...

בדמיון שלי, זוגות רוקדים בנשף. הרבה אנשים, זוגות, זוגות יפים, יפים בטירוף והאולם... מסיכות... אי אפשר לראות אף פרצוף, רק מסכות, הרבה מסכות שונות בצורות וגוונים שונים. שמלות יוקרתיות, טוקסידו אלגנטיים... ושוב, אחת, שתיים, שלוש...

כמה זה נפלא! ורוד, שחור, לבן, אפרסק, כחול, זהב, חום, פטל, ירוק... בלונדיניות, ברונטיות, חומות שיער, בהיר שיער... בנות, נשים, בנים, גברים ושוב אחת, שתיים, שלוש... הצבעים משנים זה את זה לפי קצב המוזיקה, אבל בהדרגה מתרחקים ומתרחקים עד שהם מתמזגים בקליידוסקופ ססגוני של עלי כותרת.

אפל.

נשימה עמוקה.

קַר.

עוד נשימה.

- אההה...

אני כמעט מצטער, אבל האופוריה חלפה, ההכרה לאט לאט חוזרת. פקחתי את עיניי. דמדומים. אור מגיע מאש. אָח. רצפת אבן. קירות אבן. מתחתי משהו חם, לא רך ולא קשה, צמר. מעיל פרווה או עור. פעמוני מתכת. סביר להניח, חוליות של איזושהי שרשרת כבדה, מתוחות מעט על פני רצפת האבן.

אני לא לבד?

המחשבה הזו גרמה לי לקפוץ ולהסתכל מסביב. חדר אבן גדול, תקרה עם אביזרים כבדים, השתקפות אש כהה ועמומה, דלת ללא ידית ואף חלון אחד. תחושת כליאה, כלא, מבצר. מול האח שני כסאות מגושמים עם גב גבוה, כל הקירות מכוסים באיזה מחומש מפחיד. בפינה נשמר במלכות שריון אבירים מצוחצח, מאחוריהם דלת אור צרה. יש שולחן גדול על הקיר, עליו כד וכמה כוסות. מקום מוזר ומפחיד.

התקרבתי לשולחן. ראשו עדיין מסוחרר מאוד, והמותן והכתף שלו קצת כואבות משינה ממושכת על משטח די קשה, אבל זה עוד כלום לעומת הפאניקה שהכריעה את נפשו.

איפה אני?

אין שום דבר מתאים על השולחן... אבל, בעצם, מה אני מחפש? אולי נשק.

עוד צליל מתכתי. אלוהים!

בהחלט, אני צריך נשק! אבל אין סכין, אפילו לא מזלג, כלום! שאיפה עמוקה, נשיפה... שוב ושוב - שאפו, נשפו.

ההחלטה להתמודד חזיתית עם סכנה דיכמה את הדחף הפחדני להתחבא מתחת לשולחן העץ הכבד. האומץ שבי גבל לעתים קרובות בטיפשות. מה אתה יכול לעשות blog , תמיד הייתי ככה ולא מתכוון לשנות עכשיו.

"היי," ניסיתי להבהיר את המצב, אבל זה לא יצא בצורה משכנעת במיוחד. במקום הברכה הנחרצת הרצויה, יכולתי רק לסחוט משהו דומה לחריקת חדר.

- יש כאן מישהו?

דממה, רק האש המתפצפצת באח.

- היי! צעקתי, מנסה לא לחשוב על כמה טיפש אני יכול להיראות.

שוב, אין תשובה.

התקרבתי בזהירות אל הכיסאות. באחד מהם ישב אדם. חולצה כחולה, מכנסי שמלה כהים ונעליים יקרות למראה על רגליהם מתוחות אל האש זכו כבוד לבעליהם.

עשיתי עוד צעד. מאוד איטי ושקט.

פניו של הזר עדיין בצל, אך חזהו עולה ויורד לאיטו כמו של אדם ישן. האיש העביר בשלווה את ידו אל משענת היד. המברשת הגברית החיננית נעצרה בגילוף העץ, ויצרה ניגוד בולט בין העור הבהיר של הידיים של העץ הכהה של הכורסה לזהב השעון על פרק ידו.

עוד צעד.

כעת פניו של היושב על הכיסא נראים בבירור. האש רקדה ברכות על עורו החיוור. קווצות שיער כהה מעט מתולתלות כרוכים סביב ראשו של גבר צעיר, מסתתרות כמעט לחלוטין מתחת לצווארו הארוך. גבות שחורות הציגו מצח גבוה עם התלקחות טורפת, עיניים עצומות, ריסים ארוכים עבים הטילו צל רך על לחייה. שפתיים דחוסות בחוזקה, גבריות גרידא, חזקות רצון, סנטר לא כבד. כבדרך אגב, גבר כבן שלושים, לא יותר.

והוא חתיך, ליתר דיוק, חתיך בצורהדירוג חשפניות ישראלי

מסוכנת. אה, אם רק בשבע שנים צעיר... נאנחתי בעצב והסתכלתי מקרוב על הזר. כל הופעתו הביעה כעת שלווה. העיניים עדיין עצומות. אולי הוא ישן?

״אלכס, זה לא נעים לבהות באנשים, גם אם הם לא רואים את זה!״ נזפתי בעצמי, תוך חיקוי פנימי של האינטונציה של דודה קפדנית.

- היי מר! אזרתי אומץ וקראתי לאדם הישן.

האיש פקח את עיניו ומבטו הכחול כהה האדיש התמקד בי. פסעתי אחורה, חשתי גירוד לא נעים בבטן, ולא מצאתי דבר טוב יותר מאשר להציג את עצמי בקול רם וחגיגי.

"שמי אלכסנדרה," הכרזתי בלי שמץ של הפחד שהקפיא את לבי.

האיש הביט בפניי באדישות מוחלטת ועצם את עיניו שוב.

ומה זה אומר?

- אני מדבר אליך! כעסתי. - אתה יכול לשמוע אותי?

"כן," ענה הזר במונוטוני.

- ו? השם שלך? המשכתי להתעקש.

"לקס וורט," התנשא נציג המין החזק עם עיניים כחולות לענות.

הממ, טוב, חזיר! או שהוא, כמוני, עדיין לא התעשת? אגב, איפה אני ואיך הגעתי לכאן? הדבר האחרון שאני זוכר היה שיעור בכימיה באודיטוריום של הבניין הראשי של האוניברסיטה לרפואה. מורפיום... הוא היה הנושא העיקרי של עבודת המעבדה. יתר על כן, זכרוני מסרב למסור מידע נוסף עד לרגע ההתעוררות במקום המוזר הזה.

האיש שתק, עיניו נעוצות באש באח. נראה היה שהוא לא שם לב אלי, והחלטתי לעשות אתו אותו הדבר: הסתובבתי והלכתי לדלת. כפי ששמתי לב בהתחלה - אין ידית. ניסיתי לדחוף או למשוך, אבל הגוש לא זז. דלת המתכת המסיבית, כנראה עבה מאוד, עשרה על עשרה מטרים מסביב להיקף היא קשוחה מדי אפילו עבור דחפור.

"ברור, כלומר, שום דבר לא ברור. לקס? – חזרתי אל הכיסאות, האיש לא זז ולא הביט בי. האדישות שלו הייתה מבלבלת. למה הוא כל כך רגוע? "לקס, איך אתה מרגיש?"

"וורת'," הוא תיקן בחוסר שביעות רצון, אבל ענה על השאלה בכל זאת, "מגעיל".

התעלמתי מהיהירות שלו והמשכתי בשאלתי:

- אתה יודע איפה אנחנו?

- כן.

- ואיפה? - האם עלי לשלוף כל מילה במלקחיים?

- מתחת לטירת הלדוול.

כבר משהו. הייתי רוצה לדעת היכן בדיוק נמצאת הטירה הזו!

— אולי תשתף מידע נרחב יותר, למשל, מי אתה, איך הגעתי לכאן ומה קורה בכלל?! - סבלנותי המלאכית מיצתה את עצמה לחלוטין.

זו אמורה להיות חטיפה. המניעים אינם ידועים לי.

- חטיפה? אבל... למה?... אה, כן, הכופר, כמובן.

היבלת הרימה אלי את מבטה, עכשיו הם לעגו.

- אני בספק.

— ככה? ומה ההנחות שלך?

"אמרתי לך שאני לא יודע את המניעים, אבל זה לא סביר שזה כסף מעורב", קולו נשמע עייף, כואב.

- כמה זמן היית פה? גם אתה נחטפת? שאלתי, מצמצם את עיניי ומסתכל בחשדנות על הזר.

"אתה יכול להגיד את זה," חייך החתיך בלעג, והסתכל בשעונו, ענה על השאלה הראשונה, "בערך שתים עשרה."

- ואני?

- בערך שתיים.

הטון וההסתייגות של שותפי לתא לא הועילו לשיחות חולין, אבל כל עוד הוא יענה על שאלותיי, אשאל אותן.

אתה זוכר איך הגעת לכאן?

שוב, לא הייתה תשובה, וניסיתי שוב, ושאלתי שאלה חשובה יותר:

"איך אתה יודע שאנחנו תחת טירת הלדוול?"

היבלת לא ענה שוב, רק נאנח אנחה ועצם את עיניו בעייפות. החיוורון המוגזם שלו העלה מחשבות מטרידות, והדיחה את הגירוי הגובר שלי לרקע.

- אני יכול לעזור לך? שאלתי בדאגה כנה, מנסה לא להתמקד בעיגולים האפורים עד כאב מתחת לעיניו.

"למעשה, אני צריך רופא, או יותר נכון מנתח," ענה היבלת בעייפות וללא כל התלהבות, אבל הוא ענה בכל זאת.

"ראה את עצמך בר מזל," הכרזתי בגאווה על ההתמחות שבחרתי, מבלי לחשוב על המשמעות האמיתית של דברי שלי ועל הנסיבות האפשריות מצד המטופל לכאורה.

הוא בחן אותי בקפידה מכף רגל ועד ראש, כאילו העריך עד כמה אני יכול להיות שימושי ואם אני יכול בכלל. אם לשפוט לפי אנחתו השקטה, תוצאת הבדיקה לא סיפקה אותו.

"אני סטודנט לרפואה," אמרתי והבחנתי באכזבה שהסתרה בצורה גרועה בעיני הכחולות שלי.

לעזאזל, למה שאצלב כל כך מול הדדוגאן הזה? אתה חושב, חתיך, שיש מעטים מהם? Frr!

אבל לפני שהספקתי להסתובב, מתוך רצון להסתיר את רגשותיי, קם היבלת לפתע ומשך לאט את חולצתו. למען האמת, לא ציפיתי לזה בכלל, וכמובן, הייתי אפילו יותר מבולבל. אחרי שביליתי רגע שלם בהחזקת הלסת הכבדה שלי, עדיין הכרחתי את המוח הקהה שלי לעבוד, אבל מה שעלה לי לראש נזרק מיד הצידה. נראה שגבר נאה לא נמשך למניאק טרוד. ולמה שגבר עם מראה כל כך שיקי ינקוט באלימות? שנית, ברור שלכוונותיו אין שום קשר למה שחשבתי. איך אפשר לפגוע בכבודו של מישהו במדינה מתנודדת מחוסר מידות? הממ. מדוע, אם כן, ארגנו סטריפטיז? ואני חייב להודות שלא רע, עם אפקטים מיוחדים.

מולי היה גבר עירום למחצה עם שרירים אתלטיים מושלמים, מה שכמובן השפיע לרעה על ההיגיון והעקביות של המחשבות שלי. בנוסף, עורו ברק בזוהר קר, המשקף את ההשתקפויות המרצדות של האש המתפצפצת. יפה מהמם! אולי אני הוזה? בהיתי נדהם בנס לבן העור, לעתים קרובות נדנדתי את ריסי כדי להרחיק את התעתועים. היבל רק חייך והפנה את גבו אלי. ושוב בהיתי בו, בלי יכולת להסיט את מבטי. הפעם נדהמתי לא כל כך מהמראה של גבו הרחב, המאומן בצורה ניכרת, ועורו, שלא במפתיע זוהר לאור האש באח, אלא מהפצע האדום-חום הפעור בין השכמות. חתיכת מתכת בלטה מהחתך.

התקרבתי כדי לבחון מקרוב את הנזק. חתך אופקי, מעט משמאל לעמוד השדרה, שבר של להב סכין אינץ' בולט לא יותר מסנטימטר מהרקמות הרכות של הגוף. מדהים איך הוא בכלל עומד על הרגליים! הפצע בקושי דימם, אבל הוא בהחלט היה עמוק. הרקמות מסביב ללהב הראו דלקת חמורה, כאילו הסכין לוהטת, אז היא עצרה את הדימום, אך במקביל גרמה לכוויות.