Public
Sourceבלילה חורפי בינואר של שנת 49 לפנה"ס חצו חיילי הלגיון הרומי 13 זרם נחל צר ששרטט את קו הגבול שבין גאליה לרומא. קו גבול שחצייתו ללא אישור הסנאט בידי לגיון רומי נאסרה מכל וכל, ואשר עם חצייתו באו לקיצם ימיה של רומא כרפובליקה אזרחית והחלו ימיה כדיקטטורה קיסרית. מאז ועד היום נודע שמו של הנחל הצר הזה בעולם כולו כמסמל נקודת אל חזור, חציית הרוביקון.
ביום שלישי השבוע לא יהיו אלה לגיונות בגלימות אדומות, יהיו אלה שופטים בגלימות שחורות אולם תהיה זו חציית הרוביקון של הדמוקרטיה הישראלית שתהפוך דה פקטו לאוליגרכיה משפטית.
החוק הישראלי לא מקנה לבית המשפט העליון אבק סמכות לדון בחוקי יסוד, בין שיהיה זה חוק יסוד האבוקדו ובין שיהיה זה חוק יסוד אחר. "המהפכה החוקתית", או ליתר דיוק המחטף המשפטי שהוביל בערמה אהרון ברק ביקש ולמרבה הצער הצליח לאנוס את מדינת ישראל לקבל עליה חוקה יש מאין שנכפתה בדיעבד מכוחם של חוקי יסוד שהמרכזי שבהם הוא חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. החוק עבר עבר בשעות הערב המוקדמות של ה 17.3.1992 כשבמליאה נכחו פחות ממחצית מחברי הכנסת.
מרתק לקרוא ממרחק הזמן את פרוטוקול הדיון בכנסת על שלל קריאות הביניים שעלו בו. חיוך עצוב עלה בי לנוכח הנאיביות של חבר הכנסת יצחק הלוי (המפד"ל) ששיבח את החוק שלראשונה התייחס לערכיה של ישראל כמדינה יהודית ואכן בהגדרת מטרתו של החוק נכתב "חוק יסוד זה מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו כדי לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" בדיעבד אנו יודעים היטב שלא זו הייתה מהותו. ראש הממשלה אגב לא נכח בדיון, מי היה מאמין מחוקקים חוקה וראש הממשלה מבריז. היו אלה אמנון רובינשטיין מ'סיעת מרץ – ישראל הדמוקרטית' ולצידו שר המשפטים דן מרידור שהובילו את מהלך החקיקה בתמיכה נלהבת כשהאחרון ביקש להבהיר בנעילת הדיון כי "ההצעה איננה מהפכנית..." וכי אכן היה ראוי שחוק כזה שמגביל את חקיקת הרוב יתקבל בעצמו ברוב גדול.
צדיק אחד בסדום תבע את עלבונה של הרשות המחוקקת והבין מה למעשה מתרחש לנגד עיניו, היה זה ח"כ מיכאל איתן מהליכוד שזעק "יש לי חשק גדול לעזוב את האולם בגלל צורת החקיקה של החוק הזה" ובסיום הדיון אמר לשר המשפטים מרידור את המשפט החשוב ביותר בעניין: "... אתה מכפיף את הכנסת לבית המשפט העליון... זו לא דמוקרטיה זו אוזורפציה (מחטף שלטוני)".
איתן צדק, מרידור בתום לב או שלא, סלל את הדרך לאובדן מעמדה של הכנסת כמוקד קבלת ההחלטות של הדמוקרטיה הישראלית. אולם עדיין גם בית המשפט העליון לפחות לשם נימוס ביקש לטעון, טיעון בעייתי בפני עצמו, שבסמכותו לבטל חקיקה ולהצר את מדיניות הממשלה הנבחרת על שמאל ועל שמאל אך ורק מכוחם של חוקי היסוד שחוקקה הכנסת. עד שהגיע חוק יסוד הלאום, שבמעמד חקיקתו נכחו 117 חברי כנסת, יותר מפי שניים מחברי הכנסת שנכחו בעת חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחרותו.
הנה חוקקה הרשות המחוקקת במאמץ רב חוק יסוד שביקש לאזן ולו במעט את בית המשפט העליון שפסיקותיו בעשורים האחרונים לא מותירות שום מקום של ספק באשר לנטיותיו הפוליטיות האולטרה שמאליות, אולם מסתבר שגם כשמדובר בחוק יסוד זכות המילה האחרונה שמורה בטאבו לשופטי העליון.
איזון בין רשויות השלטון, לא בבית ספרנו, לא כשמדובר במאבקם של בני האור (מטעם עצמם) בבני החושך, לא כשהדמוקרטיה, תיקון טעות, הדמוקרטיה המהותית ניצבת בפני סכנה. תאוות השלטון והשררה של שופטי העליון שלנו ושל נביאם אהרון ברק שאין צל של ספק שידו בדבר אינה יודעת שובע ואפילו את מראית העין של כבוד לרשות המחוקקת, שבשונה מהם לא נבחרה בשיטת חבר מביא חבר אלה בצורה דמוקרטית, אין הם מסוגלים לכבד.