@OpenHaaretzBot
מחשבות בעקבות כנס החזרה בתשובה של צעירות חילוניות בנתניה
בלובי של מלון פארק בנתניה שררה אנדרלמוסיה. "את מעשנת?" שאלה אותי הרבנית שחילקה את האורחות לחדרים. "ומה עם שבת, את שומרת?" הבנות הלכו והתאספו, וחיכיתי לגלות עם מי אלון במהלך סוף השבוע. "עוד צוברי?" צעקה בחיבה הרבנית, "כמה תימניות יש היום?"
סמינר ההחזרה בתשובה של עמותת "ערכים" — כלומר, הסמינר "להפצת התודעה היהודית" — מיועד לרווקות חילוניות. כפי שנכתב בעלון, "תוכלי לגלות את עצמך ולהעשיר את ידיעותייך בנושאי זוגיות, העצמה נשית, סודות הבריאה והתמודדות עם אתגרי החיים", וכל זה תמורת 550 שקל בלבד. סגל המרצים כלל אך ורק גברים, והטייק שלהם על העצמה נשית סיקרן אותי מספיק כדי לשים פעמיי לנתניה.
האמת, ההבטחה "לחזור באורות" מהסופ"ש הזה נעמה לי. הרבה אנשים משוועים לחוויות רוחניות מהסוג של ברנינג מן, או ריטריט יוגה, ולא סופרים את היהדות כאופציה ספיריטואלית. אבל מבחינתי, לא חסרים רבנים ורבניות שהאנקדוטות שלהם על החיים ישרו עליי רוגע. חוץ מזה, לסמינר של ערכים יש יתרון מובהק על פני אשראם במדבר, למשל — הוא מתקיים בהפרדה מגדרית, ומרחב שהוא לגמרי נשי תמיד עדיף בעיניי ומשרה ביטחון.
זמן קצר אחרי הפיזור הכאוטי לחדרים, כבר נשמעו בלובי צעקות: "בנות, הרב לסרי הגיע, אותו באמת אי־אפשר לפספס". הרב מיכאל לסרי, המופע הפותח של הסמינר, עלה לשעה של מה שניתן לתאר אך ורק כסטנד־אפ. לא סטנד־אפ אמוני, או מעשיות יהודיות, אלא הומור יחסים מיושן ובנאלי, שמזכיר את ישראל קטורזה או אדיר מילר. בניסיון להעביר לנו חלק מהתורה על שלום בית ונישואים הטרוסקסואליים בריאים, נשלפו קלאסיקות בסגנון "התחתנת? תלמדי: רבע שעה ראשונה — שקט". לסרי סיפר על "בחור שלקח את אשתו לסופר ואמר לה: 'כולן כאן קופות חוץ ממך, הנה תראי — קופה אחת, קופה שנייה, חכי שתראי את הקופה הראשית'".
לסרי ניסה לקדם את הספר שלו, "זוגיות עם רגש", וחילק טיפים שיצאו מתוך נקודת מוצא שגברים הם יצורים נחותים ומוגבלים רגשית, ולכן תפקידה של האישה בזוגיות הוא לסייע להם ולהניע אותם לתקשורת. ומה עם הגברים? "אני אומר להם לתת לנשים שלהן בין ארבע לחמש מחמאות ביום".
אחרי שהבדחן ירד מהבמה עלה הרב צביאלי בן צור. להרצאה שלו ניתנה כותרת מבטיחה, "תורה מן השמים — האמנם?" כך ששמחתי. אמנם באתי למשימה עיתונאית, אבל גם מבחינה אישית, לא יזיק לשמוע מה מציעים בצד השני. הרי אין לי בעיה עקרונית עם חזרה בתשובה, אני פשוט לא רואה את עצמי משתלבת במגזר שלא קונה מותגים. ואני לא מתכוונת לגוצ'י או נייקי, אלא להיינץ. אני מוכנה להתפלל שלוש פעמים ביום, אבל אני לא מתכוונת לאכול קטשופ אוף־ברנד.
בן צור הבטיח שההרצאה שלו תוציא אותנו יהודים. "יהודיות", תיקנתי אותו. "מה, את מרב מיכאלי?" הוא שאל, והבנות צחקו, אבל את שאר ההרצאה הוא המשיך בלשון רבות. הוא התחיל בהצגת נימוקים נגד הנצרות והאיסלאם, כולל שקף עם טבלה שהציגה את "הגניבות התרבותיות" מהיהדות — ברית מילה, צדקה וחסד ושוויון חברתי. כשבן צור הסביר כשלים לוגיים בקוראן ואמר משהו על ערבים, הוא מיהר לתקן את עצמו: "אני מפחד שישמע אותי איזה מלצר ויעשה פיגוע, אז מעכשיו נקרא להם שוודים".
אי־אפשר שלא לתהות על מצב היהדות ב–2023 אם מה שיש לה להציע זה הצגת שאר הדתות כחיקויים. הרי מה החשש הגדול, שבנות ישראל יתאסלמו? בן צור רואה את זה אחרת. "מיהו יהודי?" הוא שאל, "מי שאמא שלו יהודייה? לא, מי שהנכד שלו יהיה יהודי". אחריו עלה מנהל הסמינר, והסביר שהמטרה היא לשמר את זרעו של העם היהודי, ושאם לא נחזור בתשובה לפחות נתחתן עם גבר יהודי. הוא סיפר כי "פעם העמותה נדרשה לנקוט פעולות מנע נגד התבוללות רק בגולה". היום, לצערו, הפעולות האלה נדרשות גם בארץ.
השעה היתה מאוחרת, אבל היום עוד לא נגמר. באיחור אופנתי עלה יגאל כהן, פצצת כריזמה, רוקסטאר, אך כזה שמדבר בגובה העיניים ומשדר כנות. הוא חזר ואמר שאנחנו כמו הבנות שלו, ואין אישה עם דאדי אישיוז שדברים כאלה לא מדברים אליה. הבנות לידי הסתכלו עליו בהערצה, אז שאלתי אותן מאיפה הן מכירות אותו. מהטיקטוק, הן ענו, ואז גיליתי שלהאשטאג "הרביגאלכהן" יש יותר מ–104 מיליון צפיות. כהן ביקש מאיתנו יפה להתחזק, וממש התחנן שנמחק מהאינסטגרם תמונות לא צנועות. אם לצד עוגות השיש הפרווה היו גם כמה צ'ייסרים, יכול להיות שהייתי מהרהרת בהצעה.
הרב כהן דיבר גם על אהבה עצמית. הוא הסביר שכדי להשיג בעל צדיק אנחנו צריכות להעריך את עצמנו, לעבוד על האופי. הרבה מהרעיונות שלו משיקים לתחום הבאדי פוזיטיב והפסיכולוגיה החיובית, והיה בהם ערך, אבל תהיתי אם גם בסמינר הרווקים של העמותה התמריץ להתפתחות האישית הוא להכיר אישה צדיקה ולהיות אבא טוב.
הרב יגאל כהן פתח במכירה פומבית: "נעשה עיסקה – מי שתקבל על עצמה את המידות האלו, אני אתפלל עליה 40 יום". ואז הוא החל לכרוז: "שמירת שבת", "שמירת נגיעה", "להתחזק בצניעות", ומי שנענתה לאתגר הרימה יד. הקהל היה באקסטזה. "אני לוקחת הכל", צעקה אחת הבנות, "תברך אותי"
כשניסיתי להבין מה חושבות הבנות שישבו לידי על הסתירה בין ערכים פמיניסטיים לאידיאל הנשי שהציגו הרבנים, הן הסכימו איתי כמעט בכל סוגיה, ועדיין, הן הניחו שלכל דבר יש תשובה מנומקת, והן פשוט לא יודעות אותה. "תשאלי את הרב", הן הציעו, "יש לו תשובות לכל".
אחת מהן סיפרה לי שהיא גדלה בבית חרדי, יצאה בשאלה בגיל 12, וכעת בגיל 20 היא מתחזקת שוב בעקבות בן־זוגה. כששאלתי אותה אם לא מפריע לה שיש רק אישה אחת בסגל המרצים, היא הסבירה שהיא יותר מתחברת לרבנים: "נגיד, באחד הסרטונים שראיתי הרב אמר, 'את יפה גם עם חצ'קון'. זה יותר מעצים לשמוע דבר כזה מגבר, הם לפעמים מבינים יותר מנשים".
הרב כהן ניסה לפרוט את ההילה שלו להישגים קונקרטיים ופתח במכירה פומבית: "אני אעשה איתכן עיסקה — מי שתקבל על עצמה את המידות האלו, אני אתפלל עליה 40 יום". ואז הוא התחיל לכרוז: "שמירת שבת", ומי שנענתה לאתגר הרימה את היד. הקהל היה באקסטזה וניכרה תחושת דריכות. "שמירת נגיעה", קרא כהן, והמשיך: "להתחזק בצניעות", "שמירת כשרות", "ללמוד תורה שעה כל יום". אחת הבנות נעמדה כל פעם מחדש וביקשה מהרב שיתפלל בשבילה. "אני לוקחת, אני לוקחת הכל, תברך אותי", היא הפצירה בו. באולם השתררה דממה, ולאחריה נשמעו פרצי צחוק. כהן השיב שהוא יברך אותה, וניסה להמשיך, אך היא התעקשה שיברך אותה עכשיו. בסוף היא נאלצה לחכות ולפעול בערוצים המקובלים.
כשסשן ההרצאות המפרך של יום חמישי הסתיים, שקלתי לחתוך מוקדם ולתפוס רכבת חזרה הביתה. אמנם הסמינר מלא בכפילות שלי — מזרחיות עם חומצה בשפתיים — אבל אני לא ממש מצליחה להבין איך אחזור מפה באורות. ההרצאות פשטניות, מורגש שהגברים האלה אמרו את אותן מילים כבר מאות פעמים, והאוכל לא הולך להשתפר. אבל ההרצאה על מעמד האישה ביהדות מתוכננת לשבת. הרחקתי עד נתניה, אז אם אני לא חוזרת באורות, לפחות שאזכה להצצה לתשובה החרדית להעצמה נשית.
את יום שישי העברתי בגלילה עיקשת בטיקטוק, בהשראת חברותיי לחדר, נערות אולפנה מגבעתיים. הן שמעו במקרה על הסמינר והחליטו לנצל את ההזדמנות לנופש. במקום לפקוד את ההרצאות הן יצאו לטייל בים ולאכול במסעדה. זה היה נראה לי כמו אקט מרדני, אבל כשדמיינתי את המבט של הרבניות כשהן יגלו שלא נכנסתי לאולם ההרצאות, זה שיתק אותי. "בגלל זה אני לא אוהבת כיפות שחורות", אמרה אחת המורדות, בעודה אורזת תיק לבילוי של שישי בצהריים. "הרבניות פה קשות כאלה. אצלי באולפנה הן ממושבים והתנחלויות, יותר פתוחות".
ברב־שיח שהתקיים לקראת צאת השבת עלו בנות הסמינר לפודיום וחלקו חוויות אישיות מתהליך ההתקרבות שלהן לדת. לראשונה, אולם ההרצאות התרוקן מהנוכחות הגברית הדחוסה והתמלא באוויר. חלק דמעו, וחלק סיפרו אנקדוטה שגרפה צחוק מהקהל. זה היה החלק הכי מעניין בסופ"ש, אבל לא הצלחתי להתעלם מפרדוקס שחזר על עצמו: כמעט כל מי שדיברתי איתה הצהירה שהיא לא באה מבית דתי, אלא רק כזה ששומר שבת וכשרות. מצד אחד היא חילונית, ומצד שני אוכלת רק כשר ומקפידה על צניעות ושומרת שבת. אלה דברים שנשמעים כמו דבר והיפוכו, אבל אולי כל המזרחיות, ואני ביניהן, נמצאות על הרצף המסורתי־דתי; יום אחד את היחידה עם מכנסיים במלון פארק בנתניה, ויום אחר כך את היחידה עם שרשרת תנ"ך במערכת "הארץ".
רבניות של עמותת ערכים מבטיחות ללוות את הבנות המתחזקות גם אחרי הסמינר, אבל נשאלת השאלה מה קורה בסוף התהליך. הרי אף אחד לא מחכה לחוזרים ולחוזרות בתשובה בצד השני. אין קהילה או זרם שאמון על מסיימי מסלול ההתקרבות לדת. החברה החרדית לא באמת מקבלת חוזרים בתשובה, וכך גם קהילות דתיות־לאומיות. מלבד המצוות יש קודים חברתיים שפשוט לא מוטמעים במי שגדלו על הרצף המסורתי והתחזקו בבגרותם. מעטים מצליחים להיטמע באמת. הרוב נשארים תקועים בשער, לא פה ולא שם.
ובעודי מהרהרת, הרגע המיוחל הגיע: הרב דוד ברוורמן עלה, וסוף־סוף נדרשנו למעמד האישה ביהדות. ברוורמן דיבר דקות ארוכות וסיפר משלים גרועים מאין כמותם: "איש אחד שם אקווריום בבית עם כרישים. באו אליו חברים מגרינפיס והחברה להגנת הטבע ואמרו לו שזו התעללות, אז הוא שם את האקווריום על חסקה, זרק אותו לים ופתח את המכסה. עכשיו, הכרישים בים או באקווריום?" זה היה ניסיון מסורבל ותמוה לומר שצריך להסתכל קדימה ולא אחורה.
ככלל, ההתייחסות המקטינה לנשים במהלך הסופ"ש לא הכעיסה אותי כמו העצלנות של הדוברים בבניית סיפור. לעם היהודי יש את הסיפורים הכי טובים — הגולם מפראג וכנר על הגג רלוונטיים עד היום, אנחנו הבאנו לעולם את יצחק בשביס זינגר וש"י עגנון. באיזו עזות מצח יושב מולי יהודי ומספר סיפורים מומצאים בלי שום קשר בין ההתחלה והסוף, המשל והנמשל?
ברוורמן המשיך בדרכים מפותלות מדי בניסיון להגיע לפואנטה, עד שלפתע מישהי עצרה אותו ושאלה: "הרב, מה עם מעמד האישה ביהדות?" הרב הופתע, ולרגע נראה רגוז, אך אחרי הכל השם שלו הופיע בתוכנייה תחת הרצאה בנושא הזה, ועל זה מצופה ממנו לדבר. "מעמד האישה? אההה... אההה... המעמד הכי טוב בעולם!"