@OpenHaaretzBot
בשעה שממשלה של נאשמים וקיצונים פורצת כל גבול, גם גבולות הארץ משתנים מול ענינו. גללו מטה וגלו את נקודות הקצה של ישראל
ישראלים רבים מרגישים לאחרונה שבמדינת ישראל נפרצו כל הגבולות. ממשלה חדשה בראשות מנהיג ישן מאתגרת את הגבולות השבריריים של הדמוקרטיה; אנשים ומפלגות שפעם נחשבו מחוץ לגבולות השיח הפוליטי, נמצאים כיום במוקדי הכוח; גבולות ההתנהגות והדיבור – בכביש, ברשתות החברתיות, במליאת הכנסת – משתנים גם הם ללא הרף. קשה לומר איפה בדיוק עובר הגבול בין המקובל והמגונה, הלגיטימי והמודר.
במציאות המשתנה הזו, החלטנו לבחון איך נראים הגבולות הגיאוגרפיים של ישראל בשנת 2023, וכיצד הם מושפעים מן הטלטלה הפוליטית שמתרחשת במדינה. בחודשים האחרונים, על רקע סדרת אירועים דרמטיים – בחירות, מבצע צבאי בעזה, פיגועים בירושלים ובשטחים, והקמת ממשלה ימנית-דתית חסרת תקדים בקיצוניותה – שלחנו את צלם "הארץ" דניאל צ'צ'יק למסע בקצוות הארץ, מסע אל הגבולות.
התמונות איתן חזר צ'צ'יק מציגות גבולות שנמצאים בתהליך מתמיד של שינוי. בצפון ובדרום, ישראל מתבצרת – בונה חומות גבוהות מצד אחד, ומכשולים תת-קרקעיים מצד שני. בלב הארץ, לעומת זאת, המאמץ הוא הפוך: למחוק את הגבול הישן, לטשטש את עקבותיו, וליצור מציאות נטולת גבולות.
צ'צ'יק השתמש בסוגים שונים של מצלמות וטכניקות: דיגיטלית, אנלוגית, אינפרא-אדום ועוד. עבורו, מטרת המסע הייתה לבחון לא רק את גבולות הארץ, אלא גם את גבולות הצילום התיעודי שלו-עצמו. בחלק מן התמונות יש אסתטיקה של צילום צבאי ו'אמצעי ראיית לילה', וכך נחשפים היבטים של המרחב אותם לא ניתן לזהות בעין בלתי-מזוינת. התמונות בפרויקט נעות בין גישות ופרקטיקות שונות, המציעות היבט נוסף על מושג הגבולות.
אז מה קורה בגבולותיה של מדינה חסרת כל גבול, ואיך זה נראה מבעד לעדשת המצלמה? הצטרפו אלינו.
הגבול המתוח ביותר
ישראל ולבנון חתמו בשנה שעברה על הסכם לסימון קו הגבול הימי שלהן. בנימין נתניהו, אז מנהיג האופוזיציה, הגדיר את ההסכם "כניעה מסוכנת" לחיזבאללה והבטיח לבטל אותו בעתיד. מאז הוא אמנם חזר לשלטון, אבל את הסכם הגבול לא ביטל, וגם אין לו שום כוונה לעשות זאת. לאחרונה הוא השתמש בהסכם שאותו לא ביטל, כתירוץ להסביר ירי רקטות חריג בהיקפו מלבנון לישראל.
בשעה שהגבול הימי בין המדינות זכה סוף סוף להכרה הדדית ובינלאומית, הגבול היבשתי ביניהן מעולם לא זכה למעמד דומה. באופן רשמי, זהו קו גבול 'זמני', וההיסטוריה הקצרה שלו מבהירה היטב מדוע: ישראל פלשה ללבנון ב-1982, נסוגה ל'רצועת הביטחון' ב-1985, יצאה סופית מלבנון בשנת 2000 וכבשה מחדש, לזמן קצר, שטחים בדרום המדינה ב-2006. זאת, במקביל לוויכוח המתמשך על גורלן של 'חוות שבעא' במורדות החרמון. בשבועות האחרונים מדברים שוב בטלוויזיה וברדיו על מלחמה בין שתי המדינות.
קו הגבול מתחלק באופן ברור לשני אזורים, מסבירה ד"ר מורן זגה, מומחית לגבולות המזרח התיכון (אוניברסיטת חיפה). לדבריה, "בין ראש הנקרה במערב לאזור מצפה אביבים במרכז הגליל, הגבול מתבסס על חלוקה בין מחוזות באימפריה העות'מאנית, שאותה אימצו בהמשך הבריטים והצרפתים בהסכם סייקס-פיקו. אבל כל הקטע הצפון-מזרחי, מה שאצלנו נקרא 'אצבע הגליל' ומגיע עד מטולה, זה גבול חדש יותר, שההנהגה הציונית לחצה על הבריטים לשרטט בהתאם לאינטרסים שלה. זה אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים של התנועה הציונית, עוד לפני שמדינת ישראל בכלל קמה".
סיפור ההצלחה הזה לא הגיע בחינם. מטולה, קרית שמונה, הקיבוצים והמושבים באזור היו במשך שנים מטרות לפיגועים וירי רקטות מלבנון הסמוכה. מאז 2006, המקלטים ריקים והצימרים מלאים. לאורך הגבול הזה נמצאים כמה מאתרי התיירות והטיול האהובים בישראל: שמורת ראש הנקרה על מערותיה העתיקות, חוף אכזיב הקסום, נחל כזיב המרגיע, צוק מנרה עם הנוף עוצר הנשימה ומטולה הציורית, כפר שקט שכאילו הונחת בלב המזרח התיכון. כל עוד מאזן ההרתעה בביירות ובירושלים מחזיק מעמד, אפשר לרגע לשכוח שכל היופי הזה יושב על חבית חומר נפץ. אבל ישראל ממשיכה לבצר את הגבול הזה עם לוחות בטון, ליתר ביטחון. בתמונות של דניאל צ'צ'יק מרגישים היטב את השקט, אבל גם קל לזהות עד כמה הוא רעוע.
על סף הר געש
יש מקומות בהם גבול הוא בסך הכל קו המפריד באופן רשמי בין שתי מדינות. לגבולות בין הולנד וגרמניה, או סקוטלנד ובריטניה, יש משמעות היסטורית, פוליטית ותרבותית, אבל לא בהכרח מרגישים הבדל גדול ברגע בו חוצים אותם. גבול ישראל-סוריה הוא מקרה הפוך בתכלית: גבול שמפריד לא רק בין מדינות, אלא בין עולמות. מצד אחד, מדינה מתפקדת, פחות או יותר, עם חסרונות וקשיים אבל גם לא מעט סממנים של נורמליות. מצד שני, גיהנום עלי אדמות. מלחמת אזרחים, מאות אלפי הרוגים, מיליוני פליטים, דיקטטור אכזרי שפירק מדינה כדי להישאר בשלטון.
מיהם האנשים המעטים שחוצים את הגבול הזה, חלקם במעבר הגבול היחיד בין המדינות, מעבר קונייטרה, וחלקם בנקודות מעבר לא רשמיות, לפעמים תוך הברחת הגבול? חלק הם פצועים סורים שמגיעים לישראל לקבל טיפול רפואי. יש אנשי או"ם שעוברים בין המדינות, וסטודנטים מן הכפרים הדרוזיים ברמת הגולן שיוצאים ללימודים בדמשק וחוזרים הביתה. כמובן, גם חיילי צה"ל נכנסים לבצע פעולות כאלה ואחרות בתוך שטח סוריה, "על פי פרסומים זרים". תיירים שמגיעים לרמת הגולן יכולים להשקיף על סוריה מראש החרמון או הר בנטל, אבל לא להיכנס. הארץ הלא מובטחת.
נקודות הקצה של הגבול הישראלי-סורי, בצפון ובדרום, מתבססות על חיץ גיאוגרפי טבעי: החרמון בצפון, נהר הירמוך בדרום. בין שתי הנקודות האלה, מסבירה זגה, הגבול הוא עניין שרירותי לחלוטין, תולדה של הסכמי הפסקת האש שנחתמו בין סוריה לישראל בתום מלחמת יום הכיפורים. "אין באמת הבדל גיאוגרפי בין הנקודה בה נגמר הגולן הישראלי ומתחיל הגולן הסורי, זה גבול שהוא בעצם הקפאת המצב שנוצר במלחמה", היא אומרת. וכרגיל במזרח התיכון, אין דבר קבוע יותר מפיתרון זמני.
מוקד התיירות הגדול ביותר לאורך הגבול הזה הוא כמובן החרמון, במיוחד בחודשי החורף. הישראלים אוהבים לקטר על המחירים המופקעים, אבל אוהבים יותר לראות שלג. גם הכפרים הדרוזיים בדרך אל ההר הצטרפו לחגיגה, עם שלל מסעדות ומלונות שנותנים תחושה של ארץ אחרת, עם ובלי קשר לממד הפוליטי. אבל הטירוף של המציאות הישראלית מגיע לשיאו באתרים כמו חמת גדר או הר בנטל, מרחק זריקת אבן מהמלחמה בסוריה, ובמקביל, מוקדי משיכה אליהם מגיעים אלפי מבקרים מישראל והעולם.
בעבר התקיימו מגעים בין ישראל לסוריה על סימון מחדש של הגבול, נסיגה ישראלית מהגולן וייסוד יחסי שלום בין המדינות. מלחמת האזרחים שפרצה ב-2011 שמה קץ לרעיונות הללו. האחיזה הרשמית של ישראל בגולן התחזקה מאז, אבל גם כיום, מדובר בחבל ארץ מיושב בדלילות, נידח ביחס למרכז התרבותי-כלכלי של מדינת ישראל, כזה שממשלות הימין השונות נשבעות בשמו, אבל לרוב לא עומדות בהבטחות הללו.
הגבול שמחקנו
בשבוע שעבר, רגע לפני חגיגות העצמאות ה-75 של ישראל, פרסמו ארבעה מומחים למדע המדינה מאמר במגזין יחסי החוץ החשוב בארה"ב, Foreign Affairs, בו הם קוראים לממשל האמריקאי להיפרד מ"פתרון שתי המדינות" ולהכיר ב"מציאות המדינה האחת" המתקיימת כיום בישראל ובשטחים הכבושים. לשיטתם, הפתרון שהקהילייה הבינלאומית העדיפה עד לאחרונה, נקבר באופן סופי עם עליית הממשלה הנוכחית של בנימין נתניהו, וכעת הגיע הזמן לדבר על שוויון זכויות לכל מי שחיים תחת שלטון ישראל בין הים התיכון לנהר הירדן.
הטיעונים הללו, שמוצאים תמיכה גוברת בחוגים משפיעים במערב, משקפים את השינוי הגדול ביותר שהתחולל בגבולות ישראל בעשורים האחרונים: המאמץ למחיקת "הקו הירוק" בתור הגבול בין ישראל לבין השטחים הכבושים. מחיקה שיטתית, מתוכננת, שממשלות ישראל השקיעו בה משאבים רבים. היא התרחשה בו-זמנית בירושלים, העיר שחולקה לה יחדיו, וברחבי הגדה המערבית, עם הקמה של התנחלויות, כבישים, חומות, גדרות, בסיסי צבא, מחסומים ואזורי תעשייה, שהפכו את חלוקת הארץ למורכבת ומסובכת מאוד, יש שיאמרו כבר בלתי-אפשרית.
המאמץ למחוק את הגבול הישן, הבינלאומי, נולד מיד אחרי מלחמת ששת הימים. אל"מ (מיל') ד"ר שאול אריאלי, מומחה לגבולות ישראל, מציין כי הממשלה הורתה למחוק את הקו הירוק ממפות רשמיות זמן קצר אחרי הניצחון במלחמה. בהמשך, ניסיונות המחיקה הגיעו לשטח. עם השנים נוצרה מציאות חדשה, כזו שרוב הישראלים חיים לצידה, אבל אינם מודעים לה או מקדישים לה מחשבה. מציאות בה כשלושה מיליון פלסטינים נתונים לרמות שונות של שליטה ישראלית, ואין להם זכויות אזרח בסיסיות אל מול השלטון בישראל. מציאות בה יש "חומת הפרדה" באזורים רבים של הגדה המערבית וגם בירושלים, אבל אי אפשר לתאר אותה כקו גבול. בירושלים, החומה יצרה אזורי אנרכיה, שכונות בהן עשרות אלפים נחשבים באופן רשמי לתושבי ירושלים, אבל מופרדים מהעיר באמצעות לוחות בטון גבוהים שחוסמים את הגישה אליה. לא פה, לא שם.
בסמוך לגבול הישן נמצאים אתרים עם חשיבות היסטורית בינלאומית: העיר העתיקה בירושלים עם הר הבית, הכותל המערבי וכנסיית הקבר; הר הזיתים; בית-לחם על אתריה הקדושים לנצרות, וזו רשימה חלקית מאוד. מיליוני תיירים שמבקרים באתרים הללו מדי שנה, חולפים על פני גבולות בלתי-נראים הלוך ושוב. בתמונות שצילם צ'צ'יק אפשר לראות את מערכת החומות והכבישים שנועדה למחוק את הגבול, אבל גם מנסה להחליף אותו בניסיון לחצוץ בין הישראלים לפלסטינים. אלה תמונות המציגות ניסיון ברוטלי ומגושם לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. האם הניסיון הזה הצליח? אפשר להתווכח. אבל גם אם כן, מה יהיה מחיר ההצלחה הזו?
אריאלי ממשיך להתעקש שלמרות כל השינויים בשטח, חלוקת הארץ עדיין אפשרית, והקו הירוק נותר הבסיס האפשרי היחיד למהלך כזה. רוב גדול של המתנחלים, הוא מציין, מתגוררים בסמוך לקו הירוק, ביישובים שניתן לספח לישראל ולהעניק לפלסטינים תמורתם אדמות חקלאיות במערב ומזרח הנגב. "הפתרונות הגיאוגרפיים קיימים, זו לא הבעיה האמיתית", הוא אומר. "הבעיה האמיתית היא היעדר מנהיגות פוליטית. אין מי שמסוגל לקבל את ההחלטות הנדרשות פה".
הקו הירוק האחרון
דווקא הגבול הקצר ביותר של מדינת ישראל הוא ה'רועש' ביותר מבחינה ביטחונית בשנים האחרונות. מלחמות ומבצעים, שיגורים ויירוטים הם חלק משגרת החיים לאורך גבול ישראל-עזה. את איום המנהרות התת-קרקעיות של חמאס הצליחה ישראל למזער באמצעות חומה תת-קרקעית, אבל טקטיקות פרימיטיביות יותר, כמו שילוח בלוני נפץ לשדות, גרמו נזקים גדולים ליישובים לאורך הגבול, והותירו את המעצמה הצבאית המובילה במזרח התיכון חסרת אונים.
התמונה שצילם דניאל צ'צ'יק בקצה הדרומי של חוף זיקים הצליחה להפתיע גם אותי, תושב עוטף עזה. האזור שלנו מלא בנקודות תצפית ייחודיות על הרצועה בה כלואים, הלכה למעשה, יותר מ-2 מיליון בני אדם, אבל את המראה הזה, של מגדל שמירה על החול וגדר שנכנסת אל תוך הים וחוצצת רשמית בין ישראל לעזה, לא הכרתי. זו תמונה שמצדיקה את הקלישאה על 'יותר מאלף מילים': היא מספרת מה יכולה הייתה להיות המציאות שלנו, ולעומת זאת, איך נראים הדברים בפועל.
בשנתיים האחרונות, לצד ביצור הגבול, ישראל החלה גם לפתוח, לאט ובזהירות, חרך מסוים. 'ממשלת השינוי' בראשות נפתלי בנט ויאיר לפיד הואשמה על ידי רבים בכך שלא קידמה שום שינוי משמעותי, אבל בהקשר של עזה, היא בכל זאת שינתה משהו, כאשר אפשרה לאלפי פלסטינים מהרצועה להיכנס לעבוד בישראל. ממשלת נתניהו ממשיכה בינתיים עם המדיניות הזו, בהמלצת גורמי הביטחון. מי שחולף בשעות הבוקר או הערב בכניסות לאשקלון יכול לראות את העובדים, כולם גברים, מחכים להסעות חזרה לעזה.
שאול אריאלי, שכיהן בעבר כמפקד החטיבה הצפונית של צה"ל בגזרת עזה, מציין כי הגבול בין ישראל לעזה חופף באופן מוחלט לקו הירוק. אל מול הניסיון למחוק את הקו הירוק בירושלים ובשטחים, בולטת ההיצמדות אליו בעזה. "כבר בהסכם עזה ויריחו ב-1994, ממשלת רבין הכירה בקו הירוק, ובהמשך שרון הוציא את המתנחלים והצבא מעזה ודבק בקו הגבול המקורי", הוא מסביר. מבחינה זו, אפשר לראות בקו הירוק בגזרת עזה שריד אחרון למציאות המדינית שהתקיימה לפני הכיבוש ומלחמת ששת הימים.
הצבע האדום מזוהה עם האזור הזה, בגלל התראת החירום על ירי רקטות, וגם בגלל פסטיבל הכלניות השנתי שמתקיים בחודשי החורף ומושך מאות אלפי ישראלים. בשנתיים האחרונות "העוטף" גם חווה פריחה קולינרית חסרת-תקדים בתולדותיו. כאשר יושבים לשתות קפה באתר 'חץ שחור' או בקיבוץ ארז, אפשר להתבלבל לרגע ולשכוח איפה נמצאים. אבל אז נזכרים. הסיוט הגדול ביותר של צה"ל, אגב, אינו ירי הרקטות וגם לא חדירת מחבלים מעבר לגבול, אלא תסריט אחר: משבר מים ברצועת עזה, שיגרום למיליון איש לצעוד ברגל לעבר הגבול. איך תגיב ישראל במצב כזה? לאף אחד אין תשובה טובה לשאלה הזו.
הכי ארוך, הכי שקט
הגבול הארוך ביותר של ישראל הוא גם השקט ביותר. מאות ירדנים חוצים אותו מדי יום כדי לעבוד באילת, אלפי ישראלים חצו אותו רק לאחרונה כדי לבקר במלונות הירדניים בעקבה ובים המלח. במעברי הגבול בין המדינות מופיעות תמונות נוסטלגיות של יצחק רבין והמלך חוסיין מדליקים סיגריה יחדיו, או משוחחים על שפת הכנרת. תזכורת לימים אחרים, מנהיגות אחרת, גבולות אחרים.
שיתופי הפעולה משני עברי הגבול כללו לאחרונה גם מאמץ חיפוש משותף של נעדרים בשיטפונות העזים שפגעו בשתי המדינות. אבל כל זה לא מבטל את המתיחות המדינית בין עמאן לירושלים. היא באה לידי ביטוי לא רק בגינויים תקיפים של ירדן לצעדים של ישראל בהר הבית, אלא גם בשינוי קו הגבול לפני ארבע שנים, אז דרשה ירדן להשיב לשליטתה מובלעת של אדמות חקלאיות ממזרח למושב צופר. זה היה תיקון הגבול המשמעותי ביותר בין ישראל לאחת משכנותיה בשנים האחרונות.
פנטזיות גדולות שהיו פעם, נזנחו עם הזמן. "תעלת הימים" התייבשה לפני שנולדה, ותכנית לשיקום החלק הדרומי של נהר הירדן אושרה על ידי הממשלה הקודמת, ולא ברור עד כמה תבוצע בידי הנוכחית. בתמונות של דניאל צ'צ'יק מורגשת היטב העזובה וההזנחה שהיו מנת חלקו של הגבול הזה. היופי המפעים, התנ"כי, של האזורים השונים שלו – לאורך הנהר, בים המלח, בערבה – עומד בפני עצמו. המדינה לא עושה הרבה לסייע. באזור ים המלח, היא בעיקר מזיקה.
הגבול עם ירדן הוא גם ה"טבעי" ביותר מבין גבולות ישראל. "המקטע הצפוני של הגבול צמוד לנהר, אחר כך יש את ים המלח, ובהמשך יש את הערבה", מסבירה ד"ר זגה. הבריטים בחרו למתוח את קו הגבול בערבה מתוך מחשבה לסלול שם רכבת שתגיע עד עקבה, אבל הם גם ראו היגיון גיאוגרפי בכך: עמק צר ומובחן בין שני רכסי הרים ממזרח ומערב. ובכל זאת, גם הגבול הזה מושפע מן המציאות הפוליטית. המקטעים הצפוניים והדרומיים שלו הם גבול בינלאומי מוכר ומוסכם, אבל ביניהם, בשטחים הכבושים, יש גבול-לא-גבול שאיש אינו מכיר בו, בין ירדן לבין הגדה המערבית. ירדנים רבים חושדים שישראל בכלל רוצה למחוק אותו.
ניצחון השלום
במשך שלושים שנה, מ-1948 עד חתימת הסכם השלום עם מצרים, הגבול הזה חצץ בין ישראל לבין הסכנה הגדולה ביותר שנשקפה לה. ולמרות זאת, בכל השנים הללו, גבול ישראל-מצרים, שנמתח מרפיח בצפון-מערב ועד אילת בדרום-מזרח, כלל בקושי גדר וסימוני גבול. זה נשמע מוזר, אלא אם לוקחים בחשבון את העובדה שישראל עצמה פרצה את הגבול הזה ב-1956 כאשר כבשה את סיני כחלק מקנוניה יחד עם צרפת ובריטניה להשתלט על תעלת סואץ, ופעם נוספת ב-1967, במסגרת מלחמת ששת הימים. נדרשה מלחמה נוספת, ב-1973, כדי לדחוק את הצדדים להסכם שבסופו, ישראל נסוגה לקו הגבול המקורי.
לא איום צבאי גרם לבסוף לישראל לסגור את הגבול הזה, שאין לאורכו כמעט נקודות יישוב ורובו הגדול כולל שטחי מדבר עצומים עם נוכחות צבאית דלילה. הגבול זכה לגדר לכל אורכו בגלל סוגיה אחרת, שגורמת למדינות בכל העולם לבצר את גבולותיהן בעשור האחרון: הגירה. "אנחנו חלק מגל עולמי מובהק מן הבחינה הזו", מסבירה ד"ר זגה. "משבר הפליטים העולמי, כולל המשבר במזרח התיכון בעקבות האביב הערבי, גרם למדינות רבות לבנות חומות וגדרות לאורך גבולות שבעבר היו יחסית פרוצים. ישראל היא חלק מהסיפור הזה".
הגבול שלאורכו נבנתה הגדר הוא הוותיק ביותר מבין קווי הגבול שלנו, ושורטט לראשונה בתחילת המאה העשרים כחלק מהסכמות בין בריטניה לאימפריה העות'מאנית. הוא מייצר הפרדה מלאכותית בין מדבר סיני לבין הנגב, ואין בו היגיון גיאוגרפי של ממש, אומרת זגה. "הבריטים שאפו להרחיק את העות'מאנים מתעלת סואץ, והם פשוט מתחו קו בין רפיח לאילת. כאשר יצא צוות לסמן בפועל את הגבול עם עמודים, הם הבינו פתאום שלא מדובר במדבר שאפשר פשוט ללכת בו ישר, אלא באזור הררי עם פיתולים מסובכים".
אריאלי מוסיף כי הגבול הזה שקט ובטוח "לא בגלל הגדר שמונעת כניסה של פליטים ומהגרים, אלא בגלל השלום עם מצרים. בסוף, עם כל הכבוד לגדרות וחומות, הדרך האמיתית היחידה לבצר גבול, לא רק במובן הפיזי אלא גם במובן המדיני, היא להגיע להסכמה הדדית עם הצד השני על קו הגבול ולחתום על כך".
כחלק ממסע הגבולות, שלחנו את דניאל צ'צ'יק לצלם גם את פסטיבל אינדינגב ב"מצפה גבולות", אי-שם בין גבולות עזה-ישראל-מצרים, אירוע שעבור אנשים רבים הוא דווקא הזדמנות לצאת מגבולות היום-יום ולשבור את חומות השגרה. גם ניצנה הפכה למוקד של תיירות מדברית בסמוך לגבול הזה, וכאשר זה מתאפשר, אלפי ישראלים ממהרים לנסוע לאורך כביש 10, כביש הגבול היפהפה והמנותק שמציג נוף מדבר מפעים. בעיקר, אפשר למצוא פה בדידות ושקט, שני דברים נדירים כל כך במציאות חיינו.
במשך 75 שנה, בין כל השינויים שעברו גבולות ישראל, התרגלנו שיש גבול אחד של יציבות ורוגע, גבול נצחי ושקט: הים התיכון. יצחק שמיר אמר פעם ש"הים הוא אותו ים והערבים הם אותם ערבים". העולם הערבי השתנה מאז באופן דרמטי, ויחד אתו, המקום של ישראל במזרח התיכון. לצד הגבולות שננעלו ובוצרו, נפתחו שערים חדשים, כמו טיסות ישירות לדובאי וחלומות על שלום עם סעודיה. גם הים משתנה בשנים האחרונות, לא בהכרח לטובה. עליית מפלס המים ומשבר הפליטים בים התיכון הם רק שתי דוגמאות לקטסטרופות שיכולות להגיע לפתחה של ישראל דווקא מכיוון מערב. אבל לפחות בינתיים, במדינה חסרת גבולות, אפשר עדיין למצוא פינה קטנה של ביטחון ושלווה, בגבול הגאות והשפל.