@OpenHaaretzBot

במדינה מתוקנת השרויה במשבר כלכלי כמו ישראל, שרים שמתעסקים בחמץ בבתי החולים היו מגורשים הביתה בלפידים. אבל אנחנו מטומטמים

אנחנו מדינה של מטומטמים. 9.3 מיליון מטומטמים, ללא הבדל גזע, דת ומין. עובדים קשה ומקבלים יחס של זבל. מרוויחים משכורות דלות ומשלמים מחירים מופקעים. ישראל היא כאילו מדינה מתקדמת ומפותחת, אבל בפועל היא מדינת עולם שני עם איים של עולם ראשון בהייטק. 9.3 מיליון מטומטמים שנותנים לממשלה אחרי ממשלה אחרי ממשלה לדכא, להפריד, לשבור, לחלק, לאפשר לבינוניים בשלטון להמשיך בשיטה שדופקת את כולנו.

הטור הזה נכתב משדה התעופה בסביליה, בדרום ספרד, בדרכי חזרה למולדת. חמישה ימים התהלכתי בספרד, כמו בתוכנית ריאליטי שבה ביום אחד אתה הופך לאיש עשיר. המשכורת הישראלית המאוד מכובדת שלי, שממקמת אותי במעמד הביניים-הגבוה הישראלי, הפכה אותי בספרד למיליונר. במקום ליהנות, כל בילוי הפך להיות זועם, עצבני וכועס על מה שעושים לנו בישראל. המלונות שבהם השתכנתי, במרכז מדריד ומרכז סביליה, עלו 100 יורו ללילה. לא מהמפוארים, לא אכסניות נוער. מלונות למעמד הביניים. כוסות יין במסעדות היקרות יחסית שאכלתי בהן עלו 5 יורו. היו גם מסעדות עם כוסות יין ב-3 יורו. למעשה, כמעט כל דבר בספרד עלה שליש עד חצי ממחירו בישראל. וזה לא שבספרד כל כך זול, זו ישראל שיקרה; יותר מקופנהגן, טוקיו או לונדון. מחירים של מונטה קרלו ומשכורות של 10,000 שקל בחודש.

זו השיטה: לגרום לקבוצות לריב ביניהן על שאריות. כל היום הטרלות: סגירת התאגיד, פתיחת התאגיד. כל היום שיסוי והסחת דעת. שלא בטעות נתאחד

והכעס גואה כי זו ספרד, לא הודו. לא מדינת עולם שלישי שתושביה מרוויחים דולר לשעת עבודה וכוח הקנייה בהתאם. המשכורת הממוצעת בספרד היא 2,700 יורו ברוטו, 10,300 שקל בחודש. כמעט כמו בישראל. ואתה יושב כאן, שותה יין, אוכל סטייק במסעדה מומלצת-מישלן ב-83 שקל, ומבין עד כמה דופקים אותנו. יש איזו סושייה בתל אביב שפעם מאוד אהבתי. הזדמן לי לאחרונה לשבת שם. הרול הבסיסי של סלמון ואבוקדו עולה 68 שקל. הסתכלתי אחורה באימייל בחשבוניות, מהימים שהייתי מזמין מאותה מסעדה בקורונה. לפני שנתיים וחצי אותו רול עלה 50 שקל. 36 אחוז התייקרות בשנתיים וחצי.

בכל מדינה אחרת שנמצאת במצב של ישראל היו עולים 9.3 מיליון אזרחים על בניין הכנסת, צרים על משרד ראש הממשלה. שר האוצר היה מתחלף כל חודש. מי שלא היה מביא פיתרון מיידי היה נזרק. אבל בישראל כל היום "תראו ציפור". מדינה שבלתי אפשרי להתקיים בה. לעניים אין מה לאכול. מעמד הביניים הנמוך בקושי סוגר את החודש, חי מהלוואה להלוואה. מעמד הביניים הגבוה חי בנוחות, בלי יכולת לצבור הון. ומהמעמד הגבוה, עדר של פריבילגים שמשכפל את עצמו, מגיעים החיידקים שצומחים בריקבון הכלכלי.

במקום לעסוק כל היום מבוקר עד ליל באיכות חיינו, אנחנו עדר כבשים שהולכים כצאן לטבח. נופלים פעם אחר פעם בספינים של הממשלה, של האליטה. האנושות הולכת ומשתנה. הטכנולוגיה, מומחי השיח, פיצחו שיטות תעמולה חדשות לשלוט בהמונים. לא צריך כבר משטרה חשאית כדי לדכא, יש שיטות הרבה יותר אפקטיביות, והן מיושמות.

בראש ובראשונה, שיטת ההפרדה. כולנו קבוצות. למרות שהמצב הכלכלי דופק את כולנו, כל אחד חושב במושגים של עצמו. הערבי סובל, החרדי סובל, החילוני סובל, המזרחי סובל, האשכנזי סובל, ההייטק הנמוך סובל, ובמקום להתאחד כולם רבים אחד עם השני על הפירורים. הרי כולם משלמים יותר בסופר, כולם לא מקבלים דיור ראוי, לכולם יש תחבורה ציבורית מזעזעת, כולם מקבלים תשתיות לאומיות ברמה נמוכה (היוש נתב"ג). זו השיטה: לגרום לקבוצות לריב ביניהן על שאריות במקום להתאחד ולקחת את כל האוכל. כל היום הטרלות: סגירת התאגיד, פתיחת התאגיד. כל היום שיסוי. הסחת דעת. שלא בטעות נתאחד.

מה הגישה? אני זו המדינה. לא "קיבלתי לארבע שנים שנים את הזכות לתת לאזרחי ישראל שירות", אלא "אני קיבלתי לארבע שנים את ההזדמנות להיות הבעלים של הרכבת"

הטכניקה השנייה היא "שיטת המומחים". מומחים שמסבירים לך מבוקר עד לילה למה אי אפשר. כל היום מלעיטים בהסברים: זה בגלל שאנחנו משק קטן, בגלל המע"מ, בגלל המיסים, בגלל הביטחון, בגלל שערי המטבע, בגלל החקלאים. כל היום יש הסברים ויש תירוצים. תמיד יודעים לצייר ולתאר בהסברים משכנעים למה הלא בסדר הוא בסדר, או שאי אפשר לתקן אותו. מטרת ההסברים היא להתמיר את הזעם הבסיסי שכל אזרח חש כשהוא בסופר. ליצור אשליה שיש "בעיה נקודתית" שרק צריך לפתור אותה, למרות שהבעיה לא נפתרת שנה אחרי שנה אחרי שנה. כי זו השיטה. זו לא הבעיה.

והטכניקה השלישית היא יצירת אויבים מדומיינים. אני לא חושב שבעל הסושייה שהעלה ב-36 אחוז את המחיר עושק אותי, וגם לא בעל בית הקפה שלוקח ממני 14 שקל על אספרסו. יש חמדנים בעולם, אבל רוב בעלי העסקים שאני מכיר הם כאלו שעובדים מאוד קשה והעלויות שלהם מתייקרות כל הזמן. העבודה, החשמל, הארנונה, המים, הפרודוקטים. הם לא מעלים מחירים כי הם רוצים לדפוק אותנו, אלא כי הם במלחמת הישרדות כמונו. יש עיתונאי אחד שברמה האישית אני מאוד אוהב, גיא לרר, שאוהב לשים צלבים על מטרות כמו חברת דיפלומט. אחרים אוהבים להתנגח בבעלי הסופרים. כאילו הבעיה היא השוק הפרטי, ולא הממשלה. זו גישה צרה. השאלה היא מה האקלים שמאפשר לחברה כמו דיפלומט להתקיים: הוא מתחיל מהממשלה וממשיך למטה.

הבעיה היא בראש ובראשונה שהממשלה, הממשלות, הן חבורות של אנשים בינוניים שהאופק התעסוקתי שלהם בשוק הפרטי הוא להיות מאכערים; כאלה שעסוקים בכסף, כבוד וכוח וחושבים שהמדינה שייכת להם. היטיבה לנסח זאת מירי רגב בדברים שאמרה למקורביה, שהיא "לא תתגבר את הרכבות להפגנות לא לימין ולא לשמאל". נעזוב רגע את ההשוואה המטומטמת הזאת. מה הגישה? אני זו המדינה. לא "קיבלתי לארבע שנים שנים את הזכות לתת לאזרחי ישראל שירות", אלא "אני קיבלתי לארבע שנים את ההזדמנות להיות הבעלים של הרכבת". שמעתם פעם על מנהל חברה עסקית שלא רוצה לתת שירות? הוא לא היה נשאר בתפקיד יום אחד. פה זו אידיאולוגיה – אני המדינה, אני אדפוק אתכם. כולם פה חושבים שהם מתת אל למין האנושי, שצריך להגיד להם תודה כל בוקר, ללקק ולפרכס אותם שהם יושבים בממשלה. חבורה עלובה, ששולטת בכוח הספינים, הקיטוב, השסע, הבכי על אחרים ועוצמתם של השופרות. במדינה נורמלית שרים שבאמצע משבר כלכלי כה חמור היו מתעסקים בחמץ בבית חולים בפסח היו מגורשים הביתה בלפידים. רק פה אפשר להמשיך כאילו הכל בסדר. כי הם יודעים שאנחנו מטומטמים.