#23
אני, יאיוי קוסאמה וקרטון - תיאור מסע
*דיסקליימר - אני לא ממליץ לצרוך סמים בתערוכות. זה שהיה לי טוב לא אומר שיהיה גם לכם. סוף דיסקליימר*
לפני שנה מישהו המליץ באחת הקבוצות ללכת לתערוכה של יאיוי קוסאמה כשהיא תגיע לארץ ולחוות את התערוכה על אסיד. "תודו לי אחר כך" הוא אמר. לצערי אני לא מוצא את הפוסט או את הכותב שלו, אז אם אתה רואה את זה - מודה לך עד מאוד, בכל הרצינות. זה היה אחד המסעות הנפלאים.
באתי עם כוונה לחוות בכל העוצמה את היופי של התערוכה, להתחבר ליופי שיש בעולם. לא הייתי ביותר מדי תערוכות וגלריות ומוזיאונים בחיי, אבל מבין אלו שכן הייתי בהם - אף תערוכה לא ראויה יותר להיחוות על פסיכדלים מאשר התערוכה הזאת.
זו תערוכה פסיכדלית בהוויתה. התואר "פסיכדלי" אפילו מופיע על התיאור של אחד המיצגים. אתה נכנס לתוך עולמות של צורות וצבעים ונקודות וגלים שממוססים אותך ממש, גורמים לנפש שלך לצאת מהקופסה הקטנה שבה היא תחומה רוב הזמן, ולהתפשט יחד עם הצורות והקווים והנקודות והצבעים הלאה - אל האינסוף, אל האהבה, אל התשוקה, אל המוות, אל הרשת המסתורית הזאת שמחברת בין כל דבר ביקום.
חוויתי את מה שראם דאס מכנה "היופי מעורר האימה", אתה מתבונן ביצירה והיא פשוט מהפנטת, מעוררת יראת קודש, היפעמות. אתה רואה גופים עשויים חיפושיות, ופרצופים בתוך קווים אינסופיים, ואינספור עיניים מתבוננות בך, ועיגולים בין קווים בין עיגולים בין קווים.
ויש מיצג אור קולי שבו רואים את יאיוי ואנשים נוספים צובעים אחד את השני בעירום, מציירים וכותבים אחד על השני, במיצג שנראה בפני עצמו כמו ספק הזיה ספק מציאות ספק חלום, ואתה תוהה איך אדם אלמוני, ובוודאי איך אישה יפנית בארצות הברית בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, יכלה לבנות לעצמה מוניטין כל כך מפואר, כנגד כל הסיכויים. איך היא הצליחה לרתום, ואפילו לייצג, את דור ההיפים והפסיכדלים והאהבה החופשית והדורס והלד זפלין והפינק פלויד והביטלס של שנות השישים.
היו לי הרבה התעמקויות בהרבה יצירות וחללים, אבל דווקא אחד הרגעים הזכורים ביותר שלי היה בחלל גדול שיש בו כדורי כסף היוצרים מין אשליה של מראה וציורים מהפנטים התלויים על הקירות. התיישבתי על הרצפה מאחורי פס שהיה כתוב עליו "נא לא לחצות את הקו", ותחת השפעת החומר קרה דבר מעניין - הרצפה האפורה "זזה" ו"נשמה", ודווקא הפס עם הכיתוב "נא לא לחצות את הקו" נותר נטוע איתן במקומו, בעוד הרצפה רוחשת תחתיו.
וזה גרם לי לתהות על גבולות, על כך שהרבה פעמים גם כשאנחנו מציבים גבולות, לעצמנו או לאחרים, במודע או שלא במודע, מול הורים, מול חברים וחברות (מהמגדר שלנו או ממגדר אחר), מול זרים ברחוב, מול בני/בנות זוג, מול מנהלים או קולגות בעבודה, כל גבול שלא יהיה - גם אם הגבול עומד יציב וקיים, מתחתיו הרצפה תמיד נעה ורוחשת. כלומר, השאלה היא לא רק מה ניצב מעבר לגבול, שבגללו אסור לחצות אותו, אלא גם מה רוחש בתחתיתו. מה אני חש בתוכי בשעה שהגבול הזה קיים, האם אני מאפשר לתחושות ולרגשות שבי לנשום, לקבל קול?
האם אני מכיר בכך שגבולות הם עניין של החלטה מודעת, ושאני יכול להגות בהרחבתם או ביטולם, כל עוד אני לא פוגע באדם אחר? אילו גבולות הטילו עליי שאני לא מוכן לקבל? אילו גבולות הטלתי על עצמי בלי סיבה ראויה לשמה, רק בגלל פחד או אזור נוחות? היה מעניין לחוות זאת דווקא בכמה סנטימטרים הכי לא אומנותיים בתערוכה, שיכולים להופיע בכל תערוכה שהיא.
ועלו גם מחשבות על שיגעון. עלתה התובנה שיאיוי נולדה עם הכישרון, והחזון, והבעירה הפנימית, יחד עם מה שניתן לכנות, בהיעדר מילה טובה יותר, שיגעון. כבר כמה שנים שהיא חיה ויוצרת במוסד פסיכיאטרי. יש לנו סטיגמה כנגד שיגעון, כנגד דמויות אקסצנטריות, שחורגות מהמוסכמות והנורמה. אנחנו בזים להם ומעריצים אותם. למרבה הצער, בדרך כלל בזים להם בחייהם ומעריצים אותם (אם הם בני מזל) אחרי מותם.
יאיוי "זכתה" לחוות בחייה גם בוז וגם הערצה. במיצגים האור-קוליים השונים בתערוכה, כשרואים את יאיוי בכמה תהליכי יצירה, צובעת גופים ערומים בנקודות ופסים, או מותחת סרט ניילון בין עצים במקדש ביפן, שמעתי כמה מבקרים ומבקרות בתערוכה אומרים משהו בסגנון: יא אללה, אין, היא משוגעת על כל הראש זאתי. ויכולתי לשמוע שזה לא לגמרי מתוך הערצה כלפי האומנית הנועזת שבה, אלא קצת מתוך בוז, אולי אפילו קנאה.
ובאותו רגע חשבתי לעצמי שזה לא רק כיף ומדהים לחוות את התערוכה על אסיד, אלא כמעט מצווה (מזכיר את הדיסקליימר בהתחלה. המחשבה הזו רלוונטית אליי בלבד). רובנו נולדנו תחת הקטגוריה שניתן לכנות "שפויים" או "נורמליים". אנחנו מצייתים לכללי החברה, עובדים בעבודות יצרניות (מי יותר ומי פחות), משלמים מסים, מתפקדים. אנחנו לא חווים את המיינדסט המשוגע, האובססיבי לאומנות וליצירה, שעושה הכול בשביל ליצור עוד ועוד. רובנו, גם אני, מסתפקים בחיים הדי אפרוריים ורגילים שלנו.
אבל אם אני (שוב, דגש על *אני*) רוצה באמת להיכנס למיינדסט של אמן או אמנית כמו יאיוי, אני חייב לקחת סיכון קטן ולהיכנס למיינדסט המשוגע הזה, מתוך בחירה ומודעות.
לפני שלפסיכדלים קראו פסיכדלים, קראו להם "חומרים פסיכו-מימטיים", מימטי במובן של מחקה, מדמה. כלומר, חומרים שיוצרים חוויה דמוית פסיכוזה. לא מעט אנשים על פסיכדלים מרגישים ומתנהגים כמו אלו שאנו מכנים משוגעים - שומעים קולות (או אפילו רואים קולות), מדברים לעצמם בקול רם, רואים צורות וגלים בכל מקום, חווים בצורה עמוקה וטוטאלית רגשות ומחשבות הנוגעות ליופי, אסתטיקה, תשוקה, מוות, אהבה, מיניות, משמעות, ובוחנים מחדש את מה שאנחנו מכנים "המציאות".
אז חשבתי לי שעשיתי בשכל כשלקחתי חומר והתחברתי לתדר של יאיוי בזמן שאני סופג פנימה את היצירות שלה, שהיה שווה לקחת את הסיכון המחושב הזה של להרגיש משוגע לכמה שעות, באופן יזום. זה צובע את החוויה ואת החיים לאחר מכן באור אחר לגמרי.
אני יודע שמה שכתבתי עכשיו על שיגעון לא יעבור חלק בגרון לחלק מהאנשים, בוודאי אנשים שעברו התקפים פסיכוטיים או אפיזודות שונות. רבים יעידו שאין בזה שום דבר רומנטי או קסום. זה קודר, זה נורא, וזה מייאש. אבל משהו בנפש שלי חש בקריאה לנסות להבין את הדבר הזה יותר לעומק. חשתי בזה עוד כשהתעמקתי במוזיקה של אביב גדג' וגבריאל בלחסן מלהקת אלג'יר, מגיל 17 עד היום. הרגשתי שאני מתחבר לתדר העמוק של היצירה שלהם, בלי שחוויתי אפילו קמצוץ מהזוועה שהם חוו.
בגיל 20 יצאתי כמה חודשים עם מישהי בגילי פחות או יותר שאושפזה בעברה בשלוותא עקב ניסיונות התאבדות והתפרצויות פסיכוטיות. היא הייתה חברה של חברה, ויצא שדיברנו והתכתבנו בטלפון שנה וחצי לפני שנפגשנו, בלי שידענו איך השני נראה (טרום עידן הפייסבוק). להקת אלג'יר התנגנה לי בראש ובדיסקמן (זוכרים דיקסמן?) כל הזמן באותו זמן. זו הייתה מערכת יחסים מרתקת ומסויטת בו זמנית, הרגשתי שאני חייב לחקור את האפלה הזאת שהיא נמצאת בה, את התנודות הקיצוניות במצב הרוח, את הכתיבה שלה שתיארה את התהומות שהיא נמצאת בהן. בסופו של דבר נשברתי ונפרדתי ממנה. זו מין סתירה פנימית שאני לא יודע להסביר, המשיכה אל התהומות, כשאני סך הכול אדם די יציב וחביב וחייכן ואופטימי רוב הזמן.
בחזרה לתערוכה - מה שיפה זה לא רק שהציורים כמו נושמים וזזים וחיים. אתה מרגיש שאתה ממש מתחבר לפרץ האנרגיה היצירתי ששטף אותה, אולי, כשהיא ציירה או פיסלה או עיצבה. אתה עובר בעיניך פס אחר פס, נקודה אחר נקודה, קו אחר קו, פרצוף אחר פרצוף, ותוהה איך לעזאזל היא ישבה ויצרה את כל זה, כל חתיכת צבע בנפרד, באסתטיקה מושלמת.
איך? מאיפה זה בא? האם היא תכננה כל יצירה מראש, או שהיא פשוט התחילה וזרמה עם מה שיצא? איך היא שמרה על המרווחים הכל כך מדויקים האלה בין הקווים והנקודות? איך היא הצליחה ליצור תחושת פליאה כל כך חזקה, תחושת היפעמות כל כך מרטיטה?
ה-"איך" הזה נשאל כל כך הרבה פעמים בראש שלי, עד שכבר לא יכולתי לסבול זאת. פשוט קיבלתי את העובדה שהיא מוכשרת במשהו אחד, אני מוכשר בדברים אחרים, ואני יכול פשוט לספוג את זה, לספוג ולהעריך את היצירתיות ואת האומץ ליצור וליצור בלי לדפוק חשבון ובלי שיהיה לך אכפת אם יחשבו שאת משוגעת. שיחשבו. את מוסיפה יופי לעולם, וזה מה שחשוב.
עודי לוקח הפסקה מהכתיבה, נכנסתי לעיתון הארץ (משתמש במנוי של אחי), והכותרת הראשית היא ציטוט מתוך כתבה על ספר שכתב אדם בשם חנן אלומה עם אמו, נרי: "אני לא אוהב את הביטוי מתמודדי נפש. גם על עצמי אני אומר שאני משוגע". מיד צללתי וקראתי את הכתבה. זו כתבה נפלאה על אמא ובן שכתבו ביחד ספר על מסע הייסורים הנפשי-תודעתי-פסיכיאטרי-אשפוזי שעבר הבן חנן מגיל 17 עד היום, כולל לא מעט רגעים של התעלות נפש ויצירה בכתיבה ובמוזיקה (הוא פאקינג הוציא אלבום).
ציטוט נוסף של חנן מהכתבה: "סיד בארט, שהקים את פינק פלויד, היה הראש מאחורי הלהקה ורבים מהשירים המאוחרים שלהם (לאחר שעזב את הלהקה בגלל הידרדרות במצבו הנפשי) הם יצרו בשבילו ובהשראתו. יש מסורת ארוכה של משוגעים, סכיזופרנים, שהם אמנים". ועל כך הכתבת שואלת אם הוא מעדיף את הביטוי משוגעים ולא מתמודדי נפש, והוא עונה: "אני לא אוהב את הביטוי מתמודדי נפש. גם על עצמי אני אומר משוגע. לא אוהב את הפוליטיקלי קורקט".
ועל אף הפער הגדול בין הסיפור של חנן ואמא שלו לחוויה שלי בתערוכה, הרגשתי שיש איזשהו קו משותף - הניסיון להתחבר לתודעה מיוסרת ובו זמנית יוצרת של אדם אחר, בין אם בנטילת חומר וכתיבה (אני) ובין אם בדאגה וטיפול אימהיים וכתיבה (נרי, אמא של חנן), לנסות לצלול עמוק אל תהומות הייאוש והשיגעון של אדם אחר ולנסות למצוא בכל זאת אוצרות ופנינים בתוך האפלה.