המשק של ינקלע - חלק 1
Jewish sex stories
בהתחלה נדמה ליענקלה שהוא מדמיין. אחר כך כשהוא כבר מבין שהוא לא, הוא חושב שהדפיקות שהוא שומע מבחוץ הן מהדלת של המחסן או אחד התריסים. אבל אז הוא שומע גם את הפעמון ומבין שיש מישהו בדלת.
"יופפטיומאט.” הוא מקלל וקם בכבדות מהכורסה שלו. בדרך הוא לוקח את הקלצ'ניקוב. בכל זאת לילה, שלא יהיו הפתעות. אם זה עוד מתווך נדל”ן, הוא מחליט, הוא יורה בו דרך הדלת וחוזר לראות חדשות בלי לפתוח בכלל.
יענקלה מציץ דרך העינית. חיילת. רעמת שיער ג'ינג'י. משהו בה נראה מוכר, אבל כל העניין נראה לו מוזר מכדי להתעמק בזה. מה עושה חיילת על הדלת שלו באמצע הלילה בסופה כזאת?
הוא מוודא ששרשרת הביטחון סגורה והמחסנית יושבת טוב ברובה ואז פותח את הדלת כדי סדק.
"מה את רוצה?” הוא שואל.
"היי סבא!” קוראת החיילת.
"מה?”
"זאת מיקה! השארתי לך איזה עשר הודעות שאני באה אלייך!”
"איזה הודעות?” שואל יענקלה בחדות מבלי לפתוח את הדלת.
"בתא הקולי שלך, נו.”
"את נכדה שלי?”
"כן. אני מיקה.”
"כן, אמרת את זה כבר. אני זקן, לא מטומטם. הבת של מי את?”
"רותי.”
"אה, רותי. יופי לך. אז מה את רוצה ממני?”
"נתחיל מזה שאני רטובה לגמרי כי התחנת אוטובוס איזה שלוש מאות קילומטר מכאן ולא יזיק לי להיכנס.”
"בשביל זה באת? בשביל להירטב בגשם?”
"לא, נו, הסברתי לך בטלפון…בתא הקולי, נו. העבירו אותי יחידה אז אני משרתת עכשיו עשר דקות מכאן וממש לא מתאים לי לנסוע כל פעם שלוש שעות הביתה.”
"אם את הבת של רותי אז אני לא מבין למה את רוצה לחזור הביתה לאמא שלך בכלל, אבל זה עניין שלך. אז מה את רוצה עכשיו, להיכנס?”
"בבקשה.”
יענקל'ה מעיף בה עוד מבט בוחן: היא באמת מזכירה את בתו הצעירה. אז מה? אז למה הוא צריך להכניס אותה, שתרטיב לו את הכל ותעשה לו בלגן בבית? ומה זה הקשקוש הזה על הבסיס שלה? את מי זה מעניין?
ברק מציף את המשק באור זר ומיד אחריו רעם מטלטל את העולם. החיילת הנכדה שלו עומדת בסבלנות במרפסת, מטפטפת מים, ויענקל'ה משחרר בלב נחמץ את השרשרת של הדלת ונסוג לאחור.
"תודה, סבא!” מחייכת מיקה, פותחת את הדלת ונכנסת פנימה אל ההול.
"הלילה את יכולה לישון כאן, מחר בבוקר את עפה ולא חוזרת.” הוא ממלמל בקוצר רוח. “לא מעניין אותי הבסיס שלך ולא אמא שלך וגם את לא, לצורך העניין. לא יודע למה נתתי לך להיכנס, כנראה שאני באמת מזדקן.” הוא מוסיף במרירות. “…ותסגרי כבר את הדלת, ריבונו של עולם!”
היא נכנסת והוא שואל:
"אז למה באת בכלל?”
"חשבתי שתתן לי לגור כאן…”
"תשכחי מזה. הלילה את יכולה לישון כאן אבל מחר את עפה.”
היא מתעלמת מההצהרה ואומרת:
"נורא קר כאן…יש כאן איזה תנור או משהו? שאני אוכל להחליף בגדים?”
"אני גר כאן לבד אז לא צריך לחמם יותר מדי. זה עולה כסף. יש תנור בסלון, שם אני צופה בטלוויזיה.”
יענקל'ה מחזיר את הקלצ' למדף ומדשדש אל הסלון, אל הכורסה שלו, אל השמיכה, אל הטלוויזיה. הוא מתיישב ומתכסה וחוזר לצפות בתוכנית. על המסך אנשי ציבור חשובים בעיני עצמם מתלהמים זה מול זה ויענקל'ה מעקם את שפתיו בבוז. חבורה של אוכלי חינם, פרעושים על גב כלב.
הנכדה נכנסת לסלון ונעמדת ליד תנור הספירלות הקטן.
"מה, זה התנור שלך? למה אתה לא קונה משהו יותר מצ'וכלל?”
"זה מספיק לי, חבל על הכסף.”
"למה, חסר לך כסף? אמא אומרת ש…”
"אמא שלך והאחים שלה מעסיקים את עצמם יותר מדי עם הכסף שלי. אל תדאגי, היא לא תקבל כלום. לא אמא שלך ולא אף אחד מצאצאי האחרים, את זה אני מבטיח לך.”
הנכדה מושכת בכתפיה בשוויון נפש ואז שולחת אצבעות ארוכות כדי להתיר את כפתורי חולצתה. עיניו של יענקל'ה עוזבות את המסך והוא צופה בה בסקרנות בעודה פושטת את החולצה הצבאית, חושפת חזה בינוני הנתון בחזייה, בטן שטוחה ומותניים צרות. עטרותיה ופטמותיה נראות בבירור מבעד לחזייה השקופה, צבען ורוד בהיר לאור הטלוויזיה.
באותה אדישות היא פושטת גם את מכנסי הצבא ולבו של יענקל'ה מתחיל להתעורר בו. תחתוניה צהובים ופשוטים אך צל ערוותה נראה מתחת בבירור. רגליה ארוכות וחטובות והיא מסתובבת ועומדת עכשיו עירומה מלבד תחתונים וחזייה, מתחממת בשוויון נפש ליד התנור ובוהה בטלוויזיה. גבה פונה אליו עכשיו וישבנה נשקף אליו, מלא וגאה, כמו האשכולית הכי יפה על העץ, רק להושיט ולקטוף.
"אני הולכת להביא לי משהו לשתות, אתה רוצה משהו?” היא שואלת כעבור כמה דקות.
"לא.”
היא הולכת למטבח ומיד קוראת:
"הי, מה זה? בלאק לייבל? מעולה! רוצה גם?”
"מישהו אמר שאת יכולה לשתות מזה?” הוא אומר בכעס. הויטרינה עם הויסקי נמצאת בדרך למטבח והפושטקית חסרת הנימוס הזמינה את עצמה לשתות על חשבונו.
"אני יכולה בבקשה?”
הוא כמעט אומר לה לא, אבל פתאום הוא רוצה גם לשתות. קרוע בין הרצון להזכיר לה שהוא בעל הבית לבין הצורך לשתות משהו חריף ונעים, הוא משתהה. לפתע הוא שומע את הויטרינה נפתחת וצליל נקישת זכוכית ומבין שהפרחחית הקטנה פירשה שתיקה כהסכמה. בינו לבינו הוא לא יודע מה מרתיח אותו יותר, החוצפה שלה או העובדה שקראה אותו נכוחה.
הנכדה חוזרת ובידה בקבוק ושתי כוסות ולבו שוב מחסיר פעימה למראה גופה הכמעט–עירום והשלווה שבה היא מתייחסת לכך. היא מוזגת שתי כוסות ומגישה לו אחת.
"לחיי סבא שלי!” היא אומרת.
"לחיים.” הוא ממלמל ושותה, הויסקי מלטף אותו מבפנים.
"אפשר לשבת?” היא שואלת ומבלי לחכות לתשובה, מתיישבת על מסעד הכורסה שלו. שליש משדה הראיה שלו עכשיו מתמלא בגב צר וזקוף וירך ימנית כמעט עירומה.
"רוצה עוד אחת?”
"את רוצה לשכר אותי?” הוא שואל בחשדנות.
"לא רוצה, לא צריך.” היא מושכת בכתפה ומוזגת לעצמה עוד כוס. הוא מגיש לה את כוסו והיא ממלאת אותה. שניהם שותים וצופים בתמונות המתחלפות על המסך מבלי לדבר.
"אז מה הקטע שלך עם המשפחה?” היא שואלת לאחר שעה בערך.
"מה זה עניינך?”
"סתם, אני יודעת. רוב הסבים שאני מכיר לא שונאים את הילדים והנכדים שלהם.”
"אני לא שונא, סתם לא אכפת לי מכם. אני לא רציתי את אמא שלך ואת האחים שלה וברגע שהם עמדו על הרגליים, בירכתי אותם בברכת הצלחה ושלחתי אותם לדרכם.”
"לא רצית ילדים? ומשפחה?”
"אני? אני רק רציתי לדחוף את השמוק שלי לזלדה, סבתא שלך. זה כל מה שרציתי, תאמיני לי. לא ילדים ולא שום כלום. היו לה לזלדה שדיים כמו שני מלונים ומהרגע הראשון שראיתי אותה רק רציתי לשים את הראש שלי עליהם ואת השמוק שלי בין הרגליים שלה. אני אשם שהיא נכנסה להריון? מה ידעתי אז? הייתי ילד.”
"למה היא לא עשתה הפלה?”
יענקל'ה מביט בה כבמטומטמת.
"כי אז לא עשו הפלות, זה למה. הייתי אומר לה ללכת לכל הרוחות אבל פחדתי מאבא שלה. אברם השחור. קראו לו ככה בגלל שהיה לו זקן ענק ושחור והיה לו מקל אלון ענקי. פחדתי ממנו, אני מודה. אז התחתנתי איתה, עם המכשפה הזאת, וככה הגיעו אמא שלך וכל ארבעת האחים שלה. אבל אלוהים אוהב את יענקל'ה והיא מתה כשהייתי בן שלושים וחמש. סוס בעט בה. בעיטה אחת ואני גבר חופשי. תודה לך ריבונו של עולם!” הוא מרים את כוסו אל התקרה.
"לא היית עצוב?”
"עצוב? הייתי מאושר! את הילדים שלחתי לפנימיות, שיטפלו בהם אנשים שאוהבים ילדים, לא אני. ילדים מסכנים, מה הם אשמים שיש להם אבא דפקטיבי? שלחתי להם כסף, כסף היה לי בשפע. הייתי נחמד אליהם כשהם היו באים לבקר, אבל זהו. הם היו תאונה ואלוהים הבין שזה הכל היה טעות וסידר את הבלגן שלו.”
"אמא אומרת שהתחתנת עוד הרבה פעמים אחר כך.” מקשה הנכדה ומוזגת לו עוד כוס. “אם היה לך כל כך רע עם סבתא…זלדה…למה התחתנת שוב?”
יענקל'ה מצחקק.
"מה מצחיק?”
"אני אסביר לך." הוא אומר בחיוך ערמומי. "היה איתי בחור במילואים…פברשטיין. היה רופא ידוע בהדסה. יום אחד, אחרי שסבתא שלך מתה, הוא שאל אותי אם אני רוצה להתחתן ולהביא עוד ילדים. אמרתי לו שלא. שחס וחלילה. הוא סיפר לי על ניתוח קטן שעושים…בשמוק…בשביל שלא יהיו ילדים. עכשיו אני שונא קנדונים אז מיד ביקשתי ממנו שיעשה לי והוא עשה לי.”
"תביני, גבר כמוני מה רוצה בסך הכל? בחורה חמה לידו. אבל הבחורות היו רואות את יענקל'ה היפה, את הפרדסים, את הלולים וישר היו מחשבות כמה יגדל חשבון הבנק שלהן אם הן יהיו איתי. חלק לא ידעו בהתחלה שיש לי ילדים, כי הילדים לא היו בבית הרי. היו רצות אחרי. האמיני לי, אף פעם לא ישנתי לבד. עם אלו שהיו מצטיינות במיטה הייתי מתחתן. בן דודי עליו השלום היה עורך דין. הוא הבין אותי, גבר אל גבר. הוא נתן לי טופס ששמה היה כתוב שאם נתגרש עם ילדים אז האישה זכאית לחצי מהרכוש אבל אם לא יהיו ילדים, היא יוצאת בלי כלום.”
יענקלה מצחקק, לוגם עוד לגימה וממשיך.
"וככה חייתי מגיל שלושים ושבע. מתחתן עם בחורה. דופק אותה, דופק אותה, דופק אותה. והיא, מסכנה, מחכה לילדים כי היא יודעת שיש לי כבר ילדים! חמישה! כשנמאס לי ממנה אני מתחיל לדפוק אחרת. הראשונה משתגעת, צורחת ,אבל אין לה מה לעשות. בסוף היא מבינה שאני בזבוז זמן ומתגרשת. הצינור חסום וההסכם חתום. יענקל'ה מכוסה.”
"אז עם כמה נשים התחתנת?” שואלת הנכדה בעיניים קרועות.
"תשע.” הוא צוחק. "האחרונה עזבה אותי לפני חמש שנים. מורן. הייתה בת שלושים ושלוש כשעזבה, הייתה איתי ארבע שנים. איזה שדיים, כמו של סבתא שלך. הייתה יושבת עלי וקופצת וגונחת, וכל השדיים שלה היו קופצים למעלה ולמטה. איך הייתה צועקת, מתחננת לזרעונים שלי שיבואו כבר. קיוותה שגם בני שבעים יכולים לעבר. בסוף התייאשה והלכה. לא מאשים אותה, לא קל לחיות איתי.”
"קר לי.” היא מודיעה לפתע ואז מחליקה בקלילות אל מתחת לשמיכה, לידו. יענקל'ה כבר חרמן לגמרי בגלל הויסקי והסיפור והזין שלו קשה כמו שלא היה כבר עשר שנים. אבל למרות זאת הוא עדיין אותו תן ערמומי שתמיד היה, חרמן ושיכור או לא.
"אז מה את עושה כאן? אמא שלך שלחה אותך לראות אם אני מתפגר? אני לא. וגם אם כן, אמרתי לך שהיא לא תקבל כלום. ואני מקווה שאת לא חושבת שבאורח נס הפכת להיות הנכדה החביבה עלי. ראית שלא זיהיתי אותך בדלת. אז מה את רוצה?”
"את המשק.”
יענקלה פורץ בצחוק. לפחות היא ישירה.
"תביני, מיידלה'. עשרים השנים האחרונות, מאז שהילדים והנכדים הקרים שלי התחילו להבין כמה המשק שווה, הם מנסים מדי פעם להיות נחמדים, להציע לי לעבור לגור במחנה ריכוז לזקנים או כל מיני שטויות. דוד שלך אבי בא לי עם עשרה רעיונות עסקיים שונים. דוד שלך צביקה ניסה אפילו לאיים עלי. שלא בטוח פה. שיכולה לקרות לי תאונה. מאיים עלי, את מבינה? עלי! יום אחד האידיוט שולח לכאן שני פורצים. ערבים פה, מהכפר למטה. להפחיד אותי. אותי! שמעתי אותם מתקשקשים לי עם המנעול ויריתי בהם דרך הדלת. נעלמו לתוך הלילה, נשאר מהם רק דם ועקבות. מצביקה לא שמעתי יותר. הבן של יורם, ילד עצוב וטיפש, צייר לי ציורים והיה מבקר אותי, כביכול הוא דואג לשלומי. עד שהבין שלא יצא לו שום דבר ממני ונעלם. את כולם שלחתי לכל הרוחות. למה לעזאזל את חושבת שתקבלי את המשק? תגידי את האמת, אמא שלך שלחה אותך?”
הנכדה משעינה את ראשה עטור התלתלים על ידה ומביטה בו בסבלנות, משועשעת גם היא. היא שולחת יד אל פניו ומלטפת את קמטיו. אחר כך, באותו שוויון נפש שהפגינה בשעתיים האחרונות היא מחליקה את ידה מטה, במורד סנטרו, חולפת על חזהו המרופד בשערות לבנות ולא נעצרת גם כאשר היא מגיעה אל בטנו אלא ממשיכה הלאה, על פני שיפולי בטנו, עד שהיא נעצרת על איברו הקשה.
"אמא לא שלחה אותי, סבא. וגם לא דוד אבי או דוד צביקה. אני רוצה את המשק לעצמי.”
באצבעות קלילות היא מלטפת את זקפתו מעל הבד, ציפורניה שורטות אותו בעדינות ויענקלה נאנח, מופתע אך חסר אונים לעצור בעדה. לפתע האצבעות מתגנבות אל מתחת למכנסי הפיג'מה שלו ותחתוניו וכריות אצבעותיה הרכות מחליקות על עור הזין שלו, מאוננות לו בתנועות נינוחות בעודה מביטה בו, צל חיוך על פניה.
"אני רוצה את המשק, סבא. ואני מוכנה למשא ומתן. השאלה היא אם יש על מה לדבר?” היא שואלת מבלי להרפות מאיברו, מחשמלת אותו באצבעות קטיפה. היא מלקקת את שפתיה החושניות באטיות וממשיכה. “אתה לא חייב להסכים עכשיו, אני רק רוצה לדעת אם יש על מה לדבר.”
יענקלה, נאבק בקסם האפל של נכדתו. הכל מוזר כל כך. היא רוצה את מה שנשבע לשמור עד יומו האחרון. הוא יודע שהיא רוצה לקחת לו את הכל, כל מה שצבר ושמר כל חייו אבל הוא לא מסוגל להתנגד לה, לא כשהיא מלטפת את הזין שלו באצבעות קטיפה חמימות ורכות. הוא מהנהן בחולשה.
הנכדה מחייכת אליו חיוך מתוק ואז מפשילה ממנו את השמיכה. היא מחליקה אל השטיח, כורעת בין רגליו הזקנות וברגע הבא עוטפות שפתיה הרכות את איברו של סבה בפיה. תלתליה מזנקים לכל עבר בכתום וחום ערמוני כאשר ראשה מתחיל לעלות ולרדת על איברו. היא אוחזת בבסיסו באצבעותיה ומאוננת לו בעודה מוצצת את הזין הגדול, לשונה מלקקת לשמאל ולימין בתנועות מהירות. הוא מביט בגבה המקושט ברצועות חזייתה ומבטו מעפיל לכתפיה הדקות. היא מושלמת, הבחורה הזאת. הנכדה הזאת. והיא יכולה להיות שלו, הוא רק צריך לוותר על…הכל.
הוא שולח יד אל שדה וחופן אותו מעל החזייה. השד רך ומוצק וחמים ויענקלה מעסה אותו במשך כמה רגעים עד אשר היא אוחזת בידו ומבלי להפסיק למצוץ לו, מסלקת אותה בעדינות משדה. כדי לסכל את התנגדותו האפשרית היא מאיצה לפתע את קצב אצבעותיה על איברו הרטוב מרוקה וניצוצות עונג מסמאים את עיניו. יענקלה נאנח בקול ומשתרע על הכורסה, שבוי בפיה ובאצבעותיה. לאחר כמה שניות הוא מרגיש את השיא שלו קרב ומתמסר להתפרצות. הוא נושף בקול כאשר השפיך מתחיל לפרוץ אל בין שפתיה של נכדתו, נדהם כאשר הוא מבין בין זיקוקי העונג שהיא בולעת את הכל. כעבור כמה רגעים הכל נגמר והנכדה מתרוממת אליו, עיניה בורקות.
"יש מים חמים?” היא שואלת, מחייכת אליו בפה מעוטר בתערובת קסומה של זיעה, רוק ושפיך. "אני רוצה להתקלח ולישון.”
"תדליקי את הדוד, לארבעים וחמש דקות. אין צורך ביותר מזה.” הוא אומר וקם בכבדות על רגליו. “אני הולך לישון.”
יענקלה הולך לחדר השינה שלו, מעולם לא חש צעיר יותר. או זקן יותר.
בבוקר הוא מתעורר מאוחר בהרגשה רעה. משהו רע קרה. הוא נזכר בליל אמש וקור פושה באיבריו. בחוץ אפור אבל לא גשום אך הקור בו הוא חש לא קשור למזג האוויר.
"יהיה לך מפתח? את עוד לא גרה כאן.” נוהם יענקלה, עיניו סוקרות את ישבנה העגול של נכדתו. מכנסי המדים מחמיאים לה, חובקים בחמדנות את הישבן הקטן והמוצק למראה. תמונת ישבנה העסיסי בתחתונים מליל אמש ממלא את מוחו לרגע ונשימתו נעתקת.
"בקטנה.” היא אומרת ומתיישבת על הכורסה שלו. “מה יהיה עם החימום? לא דיברנו על זה אתמול?”
"את דיברת. אני הסברתי לך שהכסף שלי לא גדל על עצים.”
"טכנית, הוא גדל על שיחים.” היא מחייכת, חושפת שיניים מושלמות. כולה מושלמת, נפעם יענקלה. היא שרועה פרקדן בכורסת הטלוויזיה שלו, רגליה פשוקות בהזמנה עצלה, נינוחה כחתולת בית. יענקלה רק עומד שם, לא יודע בדיוק מה לעשות.
"נו, חשבת על ההצעה שלי?”
"איזו הצעה?”
"שתיתן לי את המשק.”
"ומה תתני את לי בתמורה?” שואל יענקלה, חש בהתרגשות גואה בו.
"מה שתרצה…” היא אומרת ופותחת בעצלתיים את כפתורי חולצתה הצבאית. היא לובשת חזייה לבנה ועדינה ושדיה כמו שני תפוחים יפים ובשלים בתוך אריזת משי, כמו פעם.
"ומה…את רוצה שאני אחתום על חוזה או משהו?” חוקר יענקלה, מהופנט לנוכח עורה הצח של נכדתו.
"שום חוזה.” היא פושטת את חולצתה ומשליכה אותה על הרצפה. “חשבתי על זה.” היא מסבירה. “בכל שנה שאני אגור כאן, אתה תעביר על שמי עוד חמישה אחוז מהמשק. עוד עשרים שנה, המשק יהיה שלי. אין חוזה: אם לא נראה לך, תעיף אותי.” אצבעותיה מתירות את החגורה הצבאית ואת כפתורים שבחזית המכנסיים.
"ואם ימאס לי ממך?” שואל יענקלה.
"התפקיד שלי יהיה לדאוג שלא ימאס לך ממני.” היא אומרת ודוחקת את אגודליה אל תוך המכנסיים. בתנועה חלקה היא בועטת את נעליה ואז מפשילה את מכנסיה מטה, נשארת בתחתונים דקים התואמים לחזייתה.
"מה אתה אומר?” היא שואלת, אצבעותיה הארוכות משחקות בצידי תחתוניה.
הבחורה. היא נעלמה ורוקנה את הבית שלו, הוא בטוח. הוא ממהר להול ולוקח משם את הקלצ'. לפחות את זה היא לא לקחה. אחר כך הוא עובר במהירות בחדרים. היא איננה אבל נראה ששום דבר לא חסר. הוא לא משתכנע עד שהוא סורק גם את כל המקומות הסודיים שלו, אבל דבר לא נעלם.
לרגע הוא שוקל להתקשר לאמא שלה אבל הוא מעולם לא עשה זאת לפני כן ואין לו את הטלפון שלה וגם אם היה מתקשר, מה היה אומר לה בדיוק?
הוא הולך להשתין ואחר כך מתחיל את היום, גופו נע מעצמו בריטואל בן עשרות שנים. שיניים, בגדים, שכיבות סמיכה, סלט, עוד שכיבות סמיכה, חביתה. אחר כך יוצא החוצה ומשהו דוקר את ליבו כאשר הוא מביט במשק, כאילו לא יראה אותו יותר. שטויות, הוא מנער את הענן השחור מראשו ועולה על הג'ון דיר. כולה בחורה. הוא כבר נפנף כמוה בעשרות.
היום עובר כרגיל. התאילנדים. החממות. קופץ לדואר ואז למזכירות לראות אם הגיע לו כבר האישור על המכסות. המזכירה היא השמנמונת החמודה עם השדיים הגדולים כמו שהוא אוהב וגל התרגשות מציף אותו כאשר הוא נזכר בנכדתו ובליל אמש. מורן עזבה אותו לפני חמש שנים וגם היא לא הייתה ילדה. לא שיש לו בעיה עם בנות שלושים ושלוש בגילו, אבל הילדה…מיקה…היא בת כמה? תשע עשרה? שמונה עשרה? יענקל'ה מוצא את עצמו בולע בהתרגשות.
"צריך משהו?” שואלת המזכירה בקוצר רוח.
"יופי של אבטיחים.” אומר יענקלה ומצחקק למראה עיניה הנפערות בתדהמה וזעם. הוא לא נשאר לשמוע את תגובתה ויוצא מהמזכירות. את עניני המכסות יברר ביום אחר.
הוא ממשיך אל בית העם, אל מועדון הזקנים. צב"ר, הם קוראים לעצמם ויענקלה מגחך במרירות. “צעירים ברוח", יעני. סתם חבורת שמנדרקים זקנים שמחכים למוות, אם או בלי הנשים המקומטות והמפחידות שלהם.
אברשה, חיימון, סורקה' וניסימו יושבים במועדון. חיימון וסורקה' משחקים שחמט, ניסימו צופה בטלוויזיה ואברשה מביט מבעד לחלון.
"הו, שלום לך.” אומר אברשה.
"אתה עוד לא מת?” שואל יענקלה.
"עוד קצת.”
האחרים מפטירים מלמולי ברכה וחוזרים למשחק. יענקלה הוא לא בדיוק איש נחמד, רק עם אברשה הוא מסתדר.
"אז מה שלומו?” שואל אברשה. “למה ירום הודו ירד אל העם? במה זכינו?”
"באתי לראות אם התפגרת. אולי אני יכול לקחת את חלקה 17.”
אברשה צוחק ויענקלה מחייך אליו.
"אז מה העניינים, הכל בסדר?” הוא שואל.
"השבח לאל ותודה לשואל.” עונה יענקלה.
"והחיוך הזה…מה?” חוקר אברשה וחיוכו של יענקלה מתרחב.
עיניו של אברשה נפערות. “עוד אחת?”
יענקלה לא יכול לעצור את הגיחוך.
"יחרביתק, עוד אחת?” נדהם אברשה. “בת כמה היא? ארבעים?”
"תוריד…”
"מה להוריד, יא חטיאר…שלושים וחמש?”
"תוריד…”
"מה להוריד, מה? שלושים?”
"שמונה עשרה.”
"מה?!” נדהם אברשה ויענקלה צוחק בפה מלא. “איך…מאיפה…מה..?”
"מה זה משנה? איך אומרים, לא חשוב הגיל, העיקר התרגיל…”
"אבל…בת שמונה עשרה? אתה לא תעמוד בזה, יענקלה…” אומר אברשה במה שנראה כמו דאגה אמיתית.
"אל תדאג לי.” אומר יענקלה בחיוך ענק. “אני בסדר גמור. זה לה שאתה צריך לדאוג…” אומר יענקלה ואברשה צוחק בקול.
"אתה…” נד אברשה בראשו. “אתה ערס אמיתי, תאמין לי. ג'וקר מספר אחד.”
"מה שלום חיה?” שואל יענקלה בלעג קל.
"חיה.” מפטיר אברשה.
"תמסור לה דרישת שלום.”
"אני אמסור.”
"ו…אברשה, אולי תקפוץ לבקר איזה ערב? נשחק קלפים.” מציע יענקלה פתאום. “אם חיה מרשה לך…” הוא מוסיף בנבזות.
"זה רעיון טוב.” אומר אברשה.
עוד סיבוב בחממות ופיזור של התאילנדים ויענקלה חוזר אל ביתו. התרגשות נבנית בו עם רדת השמש, התרגשות ועצב עדין על אובדן שאת פשרו אינו יודע. הוא לא הטיפוס המתאבל. הוא נכנס הביתה ויוצא עם בקבוק בלאק לייבל, זה שהילדה פתחה אתמול. ילדה מחורבנת, למה לא יכלה להישאר עם האמא המחורבנת שלה?
כשהערב יורד הוא נכנס הביתה ומגיף את הדלת. לאחר היסוס הוא מדליק אור בכניסה. הוא מכיל לעצמו ארוחת ערב ואז מנקר אותה בחוסר תאבון. קר מדי, הוא מחליט ומדליק את התנור בהול ואז מתרגז על עצמו, בועט בתנור ומכבה אותו. שתלך לעזאזל. תלך לעזאזל הילדה. הוא הולך לשבת מול הטלוויזיה ונועץ בה מבטים נזעמים, חירש לדברי הפוליטיקאים המטומטמים. הלב שלו לא מוריד את הדופק, קיבינימט. אולי זה התקף?
ואז דפיקה בדלת. יענקלה קופץ בכורסה.
"מי זה?” הוא שואל.
"מיקה.”
"מי?!” הוא מתריס.
"מיקה. הנכדה שלך.”
"אה.” הוא רוטן וגורר את רגליו אל הדלת.
הוא מציץ בעינית. מיקה עומדת בפתח, האור הדל ממנורת הכניסה נשבר בזהרורים כתומים על רעמת תלתליה האדמוניים. היא קורצת לו מבעד מחור העינית וליבו מחסיר פעימה. הוא פותח את הדלת.
"היי, סבּוּש.” היא מחייכת ונכנסת פנימה כאילו הוזמנה. “אולי הגיע הזמן שיהיה לי מפתח.”