מוטוזיני - חלק 1
Jewish sex stories
התעוררתי כשהמיניבוס התחיל להיטלטל. פתחתי את העיניים, ראיתי את המצדה מעלי, את החושך, ובלי להתבלבל עצמתי אותן שוב: אני לא בן אדם של בוקר, בטח עוד לפני שהשמש זרחה. עוד סיבה שבגללה לא נהייתי סופר מודל.
"בוקר טוב, שרון!" אמרה לי המלווה שלנו, ערנית כמו כוס קפה שחור. "את קמה? הגענו."
"כן, כן." אמרתי ופתחתי את עיני. גיליתי פתאום שישנתי עם יד אחת בין הרגליים. איזה פדיחה, מיהרתי לסלק משם את היד, מקווה שאף אחד מהאחרים לא ראה. החרמנות הזו בשבועות האחרונים התחילה לעלות לי על העצבים. מאז שחזרתי ממילנו לא הזדיינתי וארבעה חודשים זה יותר מדי בשביל אחת כמוני.
"בואי, שרון. הבמאי רוצה להתחיל לצלם לפני הזריחה" הוסיפה אמירה באינטונציה המורתית-דודתית שלה. "כולם כבר בתחנת הרכבל."
שלוש שעות קודם עמדתי ברחוב, ליד בית הורי, עייפה ומסכנה, וחיכיתי למיניבוס שיבוא לקחת אותי לצילומים במצדה. בשתיים, שתיים ושלושים, הוא הגיע. דלת המיניבוס נפתחה ואישה גדולה, חמושה במשקפיים חמורי סבר הציצה החוצה.
"שרון? שלום, שמי אמירה. בואי, תעלי."
עליתי למיניבוס ומיד הייתי פחות עייפה ומסכנה. ארבעה כוסונים התפרקדו שם, מתנמנמים בחימום ועוד בחורה, כנראה דוגמנית כמוני. מייד התחלתי לבדוק את הסחורה.
זה היה הקהל הרגיל של דוגמנים סוג ב', התערובת הרגילה של וונביז וחלטוריסטים. הבחור עם הסוודר שישב במושב האחורי מימין היה חובבן, גדול ושרירי מדי בשביל להיות מקצוען. דווקא חבל עליו. שפתיים חושניות, עיניים גדולות, כתפיים רחבות וחזה שנראה שאפשר לשבור עליו בלוקים. לידו ישב בחור גבוה ורזה, עם פנים עדינות ועצובות. הומו, החלטתי מיד. ידיו היו על המושב לפניו וראיתי שיש לו אצבעות וארוכות, בדיוק מהסוג שאני אוהבת לגלות מתחת לחצאית שלי. מושב לפניהם ישב יפיוף עם קוקו משומן ופרצוף תיש ארוך וזוויתי. זקן צרפתי, אף ארוך, שפתיים עבות. לא הטיפוס שלי, אבל יהיו כאלה שידלקו על כמוהו. כשראיתי את זה שישב מהצד השני של המעבר, הפסקתי לנשום לרגע. היה לו שיער בלונדיני קצר, עיניים אפורות, אף צר, עצמות לחיים בולטות ושפתיים מושלמות לנשיקות ארוכות. כתפיו היו רחבות בדיוק להתרפק עליהן והידיים שלו נראו חזקות מספיק בשביל לחבק. אותי. ברבי בוי כזה, מושלם להקים איתו בית בובות. היה לו מבט ביישני קצת, של טירון, אבל היה לי ברור שהוא הולך להיות כוכב. מאלה שבחורות כמוני יום אחד יוכלו לספר בגאווה לילדים שהן מצצו לו את הזין כשאף אחד עוד לא ידע מי הוא.
איזה כוסונים. הרגשתי כאילו אני בכניסה לקניון, מחזיקה כרטיס אשראי של מישהו אחר.
לא ידעתי ליד מי מהם להתיישב, אז התיישבתי ליד הבחורה. ג'ינג'ית עם משקפיים.
"שֶרון." הושטתי לה יד.
"טליה." היא אמרה בלי להסתובב. סנובית.
קצת הופתעתי. יש דימוי אצל האנשים שדוגמניות הן כלבות אחת לשניה, אבל זה לא בדיוק נכון. אצל דוגמנים מהשורה הראשונה, אלה שנלחמים על כל שער וכל תצוגה, זה ככה, אבל אצלנו, שבשבילם דוגמנות זה מן הכנסת הכנסה ותחביב, היחסים הרבה יותר רגועים. מול כל הצלמים המוטרפים והשעות המזעזעות אנחנו חייבים לעמוד ביחד, ובדרך כלל אנחנו עושים את זה. לא לקחתי את זה קשה. הייתי מוקפת בדברים אחרים, יותר מעניינים.
במילנו פגשתי את הכלבות מהסוג המוטרף, הדוגמניות האמיתיות. חודשיים חייתי שם עם איזו כושית רוסיה בשם אלכסנדרה שחייה על חסה וקוקאין ובקושי החליפה איתי מילה. חוץ ממנה הייתי פוגשת את האחיות הפסיכוטיות שלה באודישנים ותצוגות, כמעט כולן זאבות רעות ומתוסכלות. לא שהייתה חסרה לי שם עבודה: היו הרבה שאהבו את המראה האקזוטי-אירופאי שלי. מאבא שלי לקחתי את צבע העור השחום ותלתלי הבקבוק התימניים ומאימא שלי הבולגרייה את השפתיים המלאות והעיניים הירוקות. אבל למרות זאת, חודשיים של הסיוט הזה הספיקו לי והחלטתי לחזור לארץ. אלכסנדרה המצחיקה לקחה את זה קשה כשאמרתי לה שאני עוזבת. חודשיים לא דיברה איתי אבל פתאום היא נשברה לחתיכות ובכתה לי כמה עצוב לה וכמה שהיא בודדה כאן. מהון להון התחבקנו. אחר כך התנשקנו ופתאום היד שלה הייתה על הציצי שלי ואחר כך האצבעות שלה על הפיפי שלי. אחר כך התקלחנו כמעט שעה ביחד: לשונות, אצבעות. למחרת עליתי על המטוס וחזרתי הביתה.
עמוד השחר עוד לא קם כשיצאתי מהמיניבוס והיה עדיין חשוך וקר: כנציגת האנושות אני מודיעה ששעות כאלה הן פשע נגדי. דידיתי לכיוון תחנת הרכבל, שם נאספו שאר האנשים, רועדת מתחת למעיל ומקללת מתחת לשפם.
"בוקר טוב." אמרה המלווה. בידה היא החזיקה מכשיר קשר ודיבורים באיטלקית בקעו ממנו.
"מממ…" מלמלתי בתשובה, מסרבת להעיר את חלקי גופי שעדיין יכלו להמשיך לישון.
"שמי אמירה, אמירה דגני, ואני אלווה אתכם היום. כפי שחלקכם ודאי יודעים, נצלם היום פרסומת עבור יצרן אופנועים איטלקי בשם מוטוזיני. אולי נתחיל בהיכרות קצרה?"
עם כזאת פתיחה, התפלאתי שהיא לא בקשה מכל אחד להוסיף גם את שם החיה האהובה עליו.
"אלברט." אמר השרירן.
"משה." אמר בעל הקוקו, נועץ בי מבט בוחן וחסר בושה מלמטה עד למעלה. משהו בין הרגליים שלי התעורר והתמתח. ממזר.
"טליה."
"איתן." אמר הבחור העדין. בטוח הומו.
"ערן." אמר ההורס אפור העיניים.
"שֶרון" אמרתי בפה רדום. אף אחד לא קורא לי שָרון.
"יופי." אמרה אמירה. "בואי נתחיל. אלפונזו הבמאי כבר מחכה לנו למעלה."
נדחקנו זה אל זו בקרון הרכבל ובאפלולית הרגשתי איזה גוף נצמד אלי מאחור. הייתי עייפה מכדי להתחמם מזה ממש וחרמנית מדי מכדי להעיף אותו ממני. אולי אחר כך, מאמי. כולנו שתקנו, חוץ ממשה שניסה לקשקש קצת עם טליה אבל לא נראה לי שהיא התייחסה אליו יותר מדי. הוא חייך אלי ואני חייכתי אליו בחזרה. אני לא רוצה לסגור אופציות אם לא ילך לי עם ערן. אני, מהעסק הזה, יוצאת עם זיון, החלטתי.
אני לא יודעת איך הם העלו את האופנועים, אבל כשהגענו כבר היו שם שלושה אופנועים מדהימים ומסביבם התרוצצו צלמים, במאי, מצלמות והמון בלגן. ארבעת החבר'ה שאתנו התחילו להתלהב כבר בקרון, ונזכרתי שבסוכנות שמחו כשאמרתי שיש לי רשיון על אופנוע. כנראה שלכולנו היה.
מיד כשנפתחה הדלת התנפל עלינו איזה עצבן אחד, גמד עם שיער אדום וקוצני.
"קדימה, קדימה, השמש תזרח בעוד עשר דקות!"
"אני יודעת, פשוט…" אמירה התחילה להסביר אבל עצבן קטע אותה.
"לא מעניינים אותי התירוצים שלך, דגני! אלפונזו רוצה לצלם ב-ז-ר-י-ח-ה, קפיש? תלבישי אותם כבר, יש לך שמונה דקות."
רצנו עם עצבן לכיוון אחד המבנים העתיקים שהוסב לחדר הלבשה. מראות גדולות הוצבו סביב הקירות והחדר היה מואר היטב, למרות הלילה. חוץ מעניין הקור, לא הייתה לי בעיה להתפשט ליד הגברים, אבל טליה נראתה מזועזעת מהרעיון.
"אין חדר הלבשה נפרד לבנות?" היא שאלה.
אמירה הסבירה לה בסבלנות פדגוגית שככה נהוג, ושלא תמיד יש חדרי הלבשה נפרדים.
"אבל אני בחורה מסורתית!" התלוננה טליה, שבאותו הרגע הייתה היחידה עם בגדים עליה. "טוב, אז…תסתובבו!" היא דרשה.
לא ידעתי אם לצחוק עליה או לרחם עליה, אבל בכל זאת הסתובבתי וגם האחרים. מחזה מרהיב נגלה לעיני. בגלל שהייתי הקרובה ביותר לטליה, כעת נגלו לעיני ארבעה ישבנים שריריים ומוצקים של מיטב בנינו ומעליהם גבות מפוסלים, רחבים ושריריים במידה משתנה, מהגב אקסטרה לארג' של אלברט עד הגב הצר, הנשי משהו, של איתן. אלברט היה טיפוס של מכנסי בוקסר, ערן ואיתן לבשו תחתונים משולשים רגילים ורק משה לבש טנגה. מנומר, שככה יהיה לי טוב. שני מעצבי שיער עברו בינינו. את הבנים הם סירקו בצ'יק, לטליה עשו צמות ולי עשו סדר בערימת התלתלים המבוקבקת לה אני נוהגת לקרוא "שיער".
כמה דקות לפני הזריחה היינו מוכנים ליד האופנועים. הבנים היו לבושים בחליפות אופנוענים מעור ואנחנו בשמלות אביביות א-לה טוסקנה. מישהו אמר לסטייליסט שחם בישראל, אבל האדיוט לא הביא בחשבון כמה קר במצדה בלילה.
הבמאי, אלפונזו, ישב על קרונית שהונחה על שתי מסילות ולידו ישב הצלם, מכוון את המצלמה. הוא קשקש משהו באיטלקית והצביע על החלק השני המשטח הרחב. עצבן הסביר שעכשיו ניסע בשלושה אופנועים אחרי הקרונית. אלפונזו בחר באלברט, ערן ואיתן וסימן לי ולטליה לעלות גם כן. הוא הורה לי לעלות עם איתן, אבל עשיתי את עצמי אהבלה ועליתי עם ערן. "אקשן!" והתחלנו לנסוע.
הקור שהרגשתי קודם היה טיול בדרום תל אביב ביולי לעומת מאות המטרים האיומים האלה על האופנוע. התוכניות שהיו על הגב של ערן קפאו להן, ומצאתי את עצמי נצמדת אליו באומללות, מקווה שהבעת פני משדרת משהו יותר חושני מ"רק-תתקעו-לי-מקל-בתחת-ואני-ארטיק". הרוח נכנסה לי לעיניים והן התחילו לדמוע אבל חששתי לנגב אותן, כי לא ידעתי אם המצלמה קולטת אותן ולא רציתי לעצבן את הבמאי יותר מדי. בסוף הגענו אל החלק הדרומי של המשטח. אינסטינקטיבית התכוננתי לרדת, אבל אלפונזו צעק באנגלית:
"אגיין! אגיין! דונט גו דאון!"
עצבן תרגם לעברית לקשי התפישה שבינינו בזמן שמישהו הסתובב בינינו עם מסרק ועוד בחורה תיקנה לי ולטליה את האיפור. הסתכלתי על טליה וקיוויתי שאני לא נראית קפואה ועלובה כמוה. פועלים חיכו בקצה המסילה ותוך כמה שניות הפכו את הקרונית והסיוט המשיך, הפעם לצד השני. שם כבר חיכתה לנו אמירה, כמו דודה טובה, עם כוסות קפה חמות, אותם גמענו בזמן שאלברט התחלף עם משה. תוך דקה היינו מוכנים להמשיך. מישהו לקח לי את הכוס מהיד והתחלנו שוב. מסיבה כל שהיא, הנסיעה הפעם הייתה איומה עוד יותר. אולי בגלל שכבר ידעתי כמה קר זה הולך להיות, אולי בגלל שידעתי שהיום הזה רק מתחיל. בצד השני היה לאלפונזו רעיון מבריק.
"סטנד!" הוא צעק עלי.
"שָרון, תעמדי על הרגליות ותחזיקי לערן בגב!" הסביר הגמד הרשע.
"אבל קר לי!" יללתי.
"נו!" הוא צעק.
חרקתי שיניים ונעמדתי על רגליות הנוסע. ערן הסתובב בזהירות והמסע אל הקוטב הצפוני נמשך. השמש במזרח גבהה אבל הרוח הקרה נשכה לי את האף, את הכתפיים ואת האצבעות. עיניי שוב התמלאו דמעות אבל אני נשכתי שפתיים באומץ וניסיתי להיות מקצועית. הפניתי את הראש לצד שמאל וימין, למעלה ולמטה, נותנת לצלם לתפוס את כל הצדדים היפים שלי. בתוך גוש הקרח ששכן בראשי, שמחתי קצת שאלפונזו ביקש ממני לעמוד ולא מהג'ינג'ית.
נה נה נה-נה-נה, אני יותר יפה-ה!
זה נגמר כשהגענו שוב לנקודת ההתחלה, בחלק הצפוני של המשטח. המכונאי סימן לבנים לדומם את האופנועים והם האטו בזהירות עד עצירה. כנראה שממש חפרתי לערן המסכן בכתפיים כי הוא הסתובב אלי ושאל:
"את בסדר?"
"קר.לי." נקשו שיני.
הוא עזר לי לרדת ואמר בדאגה:
"את באמת קפואה. אני אביא לך שמיכה."
"תחבק.אותי." סיננתי.
אדיוט.
ערן ניגש אלי וחיבק אותי בביישנות מסורבלת. איזה חמוד, מיד התחלתי להפשיר. נצמדתי אליו בשקיקה, שותה כל טיפת חום מגופו. הממ…לא הרגשתי כלום במפשעה שלו, ציינתי לעצמי. בטח נורא קר לו, מסכן.
"או אה!" אמר משה בחיוך ידעני. לך מכאן, חשבתי.
"קר לה." הסביר ערן מיד. "אני רק מחמם אותה."
"צריכים עזרה?" שאל משה, וערן, במקום להגיד לו שאנחנו מסתדרים יפה מאוד לבד, הפתיע אותי וענה:
"כן, למה לא?"
משה נצמד אלי מאחור בלי בושה. לו בטוח לא היה קר: הרגשתי את הזין שלו נצמד אלי, מוצא בדיוק את הנישה שבין פלחי הישבן שלי. ערן, שעדיין היה מודאג מרמות החום אצלי, הוריד את הידיים ממני ועבר לחבק את משה, אולי בשביל לסגור עלי יותר טוב, אבל זה העדיף להניח את הידיים על הירכיים שלי. לפני שהספקתי להגיד לו שהוא טיפה'לה מגזים, חשתי בערן מתקשה גם הוא והתחלתי להרגיש את הקיפאון בורח מגופי, מתחלף בחמימות נעימה שמקורה בין הרגליים שלי. היה לי נעים לעמוד ככה, בין מעוכה בין שני הגופות הגבריים החמים, זין מקדימה ועוד אחד מאחורה, ואפילו לא הפריעו לי התנועות הקטנות של משה החצוף מאחורה.
טליה עברה לידינו ונתנה בנו מבט מזועזע אך קפוא.
"בואי תצטרפי!" הציע ערן בחביבות.
לכי תתפגרי. רציתי להגיד לה. אני ראיתי אותם קודם.
"לא…תודה…" היא מלמלה, אבל נראה היה לי שהיא מקנאת בי שחם לי ונעים לי, לאו דווקא בסדר הזה.
איתן ואלברט התקרבו אלינו וכבר לא הופתעתי כשערן הציע גם להם להצטרף והם לא היססו. איתן אמר מתברר שכל הצוות קופא מקור ושאף אחד לא חשב להביא שמיכות או משהו. שמעתי את אלברט מתחיל לצחוק ואחרי זה את משה ואחר כך כולנו צחקנו וקפצנו וצעקנו ובסוף גם שרנו בסבך של גופות. טליה, שעמדה בצד, הצטרפה אלינו. בהתחלה היא רק חיבקה קצת את אלברט וערן אבל אלברט הכניס אותה אל תוך הסבך ומהר מאוד היא התחילה לצחקק ואחר כך לצעוק ולשיר כמו כולנו.
פתאום שמתי לב שערן הביישן מנצל את המהומה כדי לשלוח יד מתחת לחצאית שלי. ביישן עלק.
צעקתי לו "הי!" אבל מהר מאוד גנחתי "הוי!" ואחר כך זה הפך ל"אהה…".
ערן בכלל לא בזבז זמן על נימוסים או סתם משחק מקדים. ידו עברה את החצאית, אמרה שלום לתחתונים והופ! בתוכי. קצת היה לי מוזר לראות איך הוא שומר על פוקר פייס למרות הכל ושר עם כולם אבל שכשהאצבע שלו חדרה לתוכי, כבר לא היה לי אכפת. הפסקתי לקפוץ ולשיר ביחד עם כולם ורק התנועעתי קצת, נותנת לו לעשות לי נעים בפיפי…חיבקתי אותו ושמתי עליו את הראש, מסניפה אותו, והאצבע שלו התחילה לזוז בתוכי, מזיינת אותי לפי הקצב של "אבניבי", שזה מה ששרו האחרים.
בשלב מסוים, כשהייתי שעונה על הכתף של ערן (שלי, כבר ניכסתי אותו), ראיתי את טליה לידי. מההבעה על הפרצוף הג'ינג'י שלה ניחשתי שערן הוא לא היחיד עם רעיונות מלוכלכים הבוקר, אבל לא נראה לי שהיא לקחה את זה יפה כמוני. היא ניסתה להסתובב אחורה אבל כולנו היינו מחובקים חזק אז היא לא הצליחה. היא ניסתה עוד פעם או פעמיים בלי הצלחה אבל הבעת ההפתעה והכעס שלה הלכה והתרככה עד שגם היא נמרחה על אלברט עם פרצוף של "מי שזה לא יהיה, אל תפסיק". הסתכלנו אחת על השניה, כל אחת מבינה מיד מה עובר על השניה, והיא חייכה אלי, חיוך חלש כזה של "כיף לי…". חייכתי אליה בחזרה וגם צחקתי קצת, עם האצבע של ערן עדיין בתוך הכוס שלי, כי כל הסיטואציה הייתה מוטרפת לגמרי.
מצדה.
זריחה.
אצבע בכוס.
אמירה הגיעה, והסתכלה עלינו כמו גננת בילדים שובבים.
"כדאי שתתחילו להתארגן, עוד מעט הם ממשיכים…" היא אמרה.
"קר לך?" שאל משה. "בואי, תתחממי אתנו."
אמירה הסתכלה עלינו. ברור היה שהיה לה קר, אבל היא הייתה צריכה להיות קצת דמות סמכותית בשבילינו.
"נו…טוב…" היא אמרה בסוף. אלברט ואיתן פתחו ידיים ושילבו אותה פנימה, ואלברט התחיל פתאום לשיר את האינטרנציונל ברוסית.
לא נראה לי שמישהו מאתנו הכיר את כל המילים, לכן סתם צעקנו בקול רם את המילים בעברית שהכרנו ו"לה לה לה". זה שיר מצוין לשיר כשאיזה כוסון חלומי דוחף לך אצבעות לכוס הרטוב והחם שלך ואת מעוכה בין אנשים. הספקתי עוד לצעוק "לקראת אויב היכון לקראאאאאב!" וגמרתי בצעקה רמה על האצבעות של ערן. הרגשתי שאני מתפוצצת, עפה מעל המצדה ומעל השמש ומעל הכל ונדמה היה לי שאולי גם שמעתי את טליה צועקת. אני לא יודעת כמה שניות גמרתי, לא בדיוק הרגשתי את הזמן, אבל כשנרגעתי היה שקט וכולם עמדו בשקט, קצת רחוקים ממני ומערן.
"אחלה שיר" אמרתי, מתנשפת. אמירה ואלברט הסתכלו עלי קצת מוזר, משה וטליה חייכו חיוכים מבינים וערן הסתכל עלי במבט מופתע של "מה יש לך?".
שחקן בחסד עליון, אין מה להגיד.
"ארוחת הבוקר מוכנה." אמר עצבן. אפילו לא ראיתי אותו מתקרב.
כולם התחילו לדשדש לכיוון שולחנות הבופה, ואני וערן השתרכנו מאחור.
"תודה." אמרתי לו.
"נו מה, היה לך קר." הוא אמר בטבעיות. צחקתי.
החלטתי ללכת לשירותים בשביל להתארגן על עצמי טיפה. רק כשנכנסתי פנימה גיליתי שאני לא לובשת תחתונים. אין גבול לחוצפה של הערן הזה. ואני עוד חשבתי שהוא תמים.
מצאתי אותו ליד הבופה, מעמיס לעצמו ירקות על הצלחת.
"אני צריכה את התחתונים שלי." אמרתי לו בשקט.
הוא הסתכל עלי, מופתע, ולא אמר כלום.
"נו…אם אני אסתובב ככה כל היום אני סתם אהיה חרמנית יותר. אתה רוצה להפסיק את הצילומים כל שעה?" לחשתי לו בתעוזה.
"שרון," הוא אמר לאט, בקול של אני-לא-יודע-מה-את-רוצה-ממני. "אני לא יודע מה את רוצה ממני".
"מה?"
הוא אמר את זה שוב. האמנתי לו.
המחשבה הראשונה שעברה לי בראש זה שאני חייבת לגלות מי המאנייק שמסתובב עכשיו עם אצבעות דביקות. המחשבה השניה הייתה שאני רוצה לזיין למאנייק הזה את הצורה.
התרחקתי מערן, צפה בקלילות על גלי הפדיחה. מי זה היה? טליה לא. איתן הומו. ערן כנראה שלא. נשארו משה ואלברט. הספקתי לחטוף קצת דברי מאפה איטלקים מתוקים ושתיתי קפה ואז עצבן התקרב אלינו. הוא רצה את אלברט, איתן, טליה וערן מוכנים תוך עשר דקות. לי זה התאים בדיוק.
משה נשאר לשבת ליד שולחן האוכל, צופה באחרים מתארגנים כחמישים מטר מאתנו. התיישבתי לידו.
"שֶרון." הוא אמר בחיוך.
"משה." עניתי.
הוא לא אמר כלום.
"תרגיל יפה עשית שם." אמרתי אחרי כמה דקות.
הוא חייך קצת, ואמר:
"אני לא יודע על מה את מדברת."
"נו, קודם…כשהתחבקנו כולנו…דחפת את האצבעות שלך ל…"
"לא יודע כלום." הוא אמר, בלי להתאמץ יותר מדי להסתיר את החיוך.
עכשיו כבר הייתי בטוחה שזה הוא, אבל רציתי לגרום לו להודות. הנחתי יד על המפשעה שלו, באותה חוצפה שבה הוא נדחף אלי קודם. הרגשתי את הזין שלו מתקשה לי ביד. מממ…
"הופה" הוא אמר.
בחזית מכנסי העור שהם נתנו לו ללבוש היה רוכסן גדול. מבט שמאלה, מבט ימינה, והוא היה למטה. הוצאתי את הזין החם שלו, נהנית מהתחושה שלו צומח לי בין האצבעות.
"הופה הופה." הוא אמר.
על השולחן עמדה צלוחית קטנה ובתוכה גוש חמאה. לקחתי את הגוש ביד והתחלתי ללוש אותו, מניחה לחמאה לנזול בין אצבעותיי. אחרי כמה לישות הסתכלתי על משה והתאפקתי לא לצחוק. הוא הסתכל על היד המשומנת שלי כמו כלבלב על עצם עסיסית.
"מתחיל להיזכר?" שאלתי אותו.
"זה מתחיל…לחזור לי." הוא הודה וכחכח בגרון.
"תספר לי." הוריתי לו ואחזתי בזין הגדול שלו באצבעות מלאות חמאה.
"אה…בהתחלה הצטרפתי אליכם באמת כי היה לי קר…אה…זה טוב…יותר חזק…אוי, את הורגת אותי…אבל אז הרגשתי את התחת שלך ככה מול הזין שלי…הרעשים האלה…הפלץ' פלץ' פלץ' הזה…בהתחלה זזתי אחורה, כי לא התכוונתי להיצמד אלייך ככה…אוי…תישארי שם קצת…יופי…אבל אז ראיתי שלא אכפת לך כל כך, אז נצמדתי שוב…והתחלתי ממש להתחכך…את סקסית לאללה, מה יכולתי לעשות? ואז האחרים הגיעו…ופתאום היד שלי הייתה מול התחת הזה…ועוד הייתי חרמן ממקודם…צ'יק צ'ק הרמתי את השמלה והכנסתי את היד…יותר מהר הנה זה…"
"תמשיך." אמרתי לו, למרות שהיה לי ברור שממש קשה לו להתרכז. הוא היה מרוח אחורה בכסא עם הזין מצביע לשמים. הריח הנעים של בשר זין וחמאה דגדג לי את האף. האטתי קצת את הקצב גם כדי שיוכל להתרכז וגם כדי שלא יגמור לי לפני שהוא גומר לספר את הסיפור.
"אין עוד הרבה…מה לספר…הכנסתי לה את האצבעות לתוך הכוס…ידעתי שהיא לא תדע מי זה בתוך כל הבלגן…"
רגע רגע רגע.
"לה"? "היא"?
"היא? מי זאת 'היא?'" עזבתי לו את הזין.
משה הסתכל עלי בזעזוע.
"טליה. למה, מי חשבת?"
"אתה וטליה?"
"כן. את יכולה להמשיך?"
"לא. כן. אחר כך. אני רוצה לדעת מי…" מסתובב עם ריח של הכוס שלי על האצבעות שלו עכשיו, קיבינימט. ואיפה התחתונים שלי?
קמתי מהכיסא והתכוננתי ללכת.
"רגע שרון!" התחנן משה. הוא באמת נראה מעורר רחמים וחמוד.
"טוב, תאונן." פקדתי עליו והגשתי לו את אצבעות החמאה שלי למצוץ.
משה לא השתהה. הוא הכניס את האצבע שלי לפי והחל למצוץ אותה, מאונן במרץ. גברים מאוננים זה סקסי, את זה גיליתי מזמן. משה עבר מאצבע לאצבע, מוצץ מהן את החמאה בתאווה ומאונן, עד שגנח והחל לירות מטחי זרע על השולחן, הצלחת ועל עצמו. אני מקווה שזה יורד בניקוי יבש, כי החליפה הזו נראתה לי יקרה. הוא עדיין התנשף כשהעברתי אצבע באיטיות על טיפת זרע שנחתה על הצלחת וטעמתי בטקס מוגזם. זה לא נורא טעים (אבל גם לא נורא), והגברים משתגעים כשאני עושה את זה. הוא היה די סקסי, מאונן לו ככה עם הזין הגדול שלו, ורציתי שיעמוד לו כשיחשוב עלי. אבל זה אחר כך, עכשיו הייתי צריכה למצוא את הבחור בעל האצבעות הדביקות והתחתונים שלי.
התחלתי ללכת לכיוון האופנועים ועצבן קרא לי.
"תראי…שרון…הייתה לנו בעיה…" הוא אמר בחביבות דביקה. "הבאנו כפילה, אבל היא חטפה קלקול קיבה…וזה צילום נורא יקר…עם מסוק…"
מתברר שהכפילה לא הייתה צריכה לעשות שום דבר משוגע כמו לקפוץ עם האופנוע, אלא רק לרכוב עם אלברט מקדימה, עם הפנים אליו, סטייל אלישיה סילברסטון בקליפ של אירוסמית. מה שהפך את הקטע הזה ליקר כל כך זה שהם שכרו מסוק, והוא כבר היה בדרך. סחטתי מאמירה, שהצטרפה אלינו בינתיים, עוד מאתיים דולר והסכמתי.
אלברט חיכה לי על אופנוע מדהים בגודלו וביופיו.
"איזה אופנוע זה?"
"הם קוראים לו מארס. 1600 סמ"ק. מנוע וי. דרייב שאפט." גיחך אלברט.
המסוק הגיע ונחת בחלק הדרומי של המשטח. אלפונזו והצלם עלו עליו והוא המריא שוב.
"בסדר, שרון, תעלי ושבי מאחוריו" צעק עצבן ברמקול. "הוא יתחיל לנסוע לקצה הדרומי וכשאני אתן את הסימן, את עוברת קדימה, אוקיי?"
התיישבתי על הכסא הפצפון שמאחורי הרוכב. כמובן שלא היו ידיות או משהו כאופנוע כזה שיופי זה הכל בו, אז שמתי את הידיים על המותניים של אלברט.
"בסדר!" צעקתי לעצבן ואלברט התחיל לנסוע. ברגע שהאופנוע התחיל לזוז הרגשתי שאני נופלת. אינסטינקטיבית חיפשתי במה להיאחז ויד ימין שלי נכנסה לכיס המעיל אלברט. מיד היה לי ברור מה היתה חתיכת הבד שמצאתי שם. אז זה הוא…
כשהתקרבנו לקצה במצוק צעק לנו עצבן להסתובב ולחכות עד שהמסוק יתמקם. ניצלתי את ההזדמנות כדי להציץ בתחתונים. שלי. כשהמסוק היה מוכן עשינו עוד נסיעה כזאת, כשאני מאחור. הפעם כבר מצאתי לי תנוחה נוחה ויציבה יותר. הבעיה, אם אפשר היה לקרוא לה ככה, הייתה שנאלצתי לדחוק את המפשעה העירומה שלי אל תוך מושב העור, והויברציות מהמנוע עשו לי דברים איומים ונפלאים בין הרגליים. נאחזתי בחזה הרחב של אלברט מאחור, נזהרת לא ליפול תוך שאני מאוננת על המושב. כשהוא הגיע אל הנקודה הצפונית ביותר והתכונן לעצור, נהמתי לו באוזן:
"תעשה עוד סיבוב, לא משנה מה הוא יגיד לך."
עצבן התחיל שוב לצעוק לנו לעצור, אבל אני התפנקתי לאלברט באוזן:
"תעשה עוד סיבוב…בבקשה?" ליטפתי לו את האוזן עם הלשון, תוך שיד ימין שלי גולשת במורד הבטן השרירית שלו. אלברט התעלם מצעקותיו של אלברט ועשה לי עוד סיבוב, ואני נאחזתי לי בגבו, מניחה לתנודות המנוע לזיין אותי, חזקות כמו בוכנה, עדינות כמו עור.
בשלב הבא הייתי אמורה לעבור קדימה. סיכמנו שאני אעמד על המושב תוך שאני נאחזת באלברט, ואז אשלח רגל אחת קדימה לקדמת המושב שלו, אסתובב ואשב עם הפנים אליו. תרגלנו את זה מספר פעמים בעמידה עד שהרגשתי מוכנה.
הביצוע שלנו היה מושלם. התרוממתי, החזקתי בו ועברתי קדימה במהירות ובלי תקלות ואפילו עצבן צעק לנו בראבו. עכשיו הייתי ישובה בין המושב הקדמי למיכל הדלק, עם הפנים אל אלברט והרגליים פשוקות לרווחה. לא היה לי בכלל במה להחזיק בידיים, לכן נשכבתי לאחור על מיכל הדלק ואחזתי בגבו של אלברט עם הרגליים. זה הביא את הכוס העירום שלי ישר אל הזין של אלברט שהיה כבר קשה מתחת למכנסי הרכיבה. עור המכנסיים שלו במפשעה היה רך ונעים והעביר בצורה מדויקת את קווי המתאר של הזין שמתחתיו, שהיה גדול וקשה למגע. לא ידעתי ממה הוא נהנה יותר, ממני או מהאופנוע. ראיתי שהוא מאוהב בכלי שבין רגליו. גם אני התחלתי.
המפשעה של אלברט כבר הייתה רטובה מהמיצים שלי כשהחלטתי לשנות תנוחה. כשהוא הגיע לקצה הדרומי שוב, ניצלתי את הקטע בו הוא האט כדי להסתובב וזינקתי קדימה בחזרה לתנוחת ישיבה. את הרגליים הנחתי על רגליות הנוסע האחורי והחזקתי בעורף הפר של אלברט, מחככת את עצמי על הבליטה החמה במכנסיו. אלברט, מצדו, הניח לי להשתמש בו, ורק שלח מדי פעם יד גדולה כדי להוריד אותי למטה כאשר הסתרתי לו את שדה הראיה. קיוויתי שאני לא מקלקלת להם את הפרסומת כשהחלטתי לתת לאלברט נשיקה צרפתית עמוקה לסיום, אוחזת בצווארו הרחב בשתי ידיים ודוחפת לו את הלשון לגרון.
"בראבו!" צעק עצבן כשהגענו לקצה הצפוני. "אלפונזו מאוד מרוצה!"
גם אני הייתי.
איתן ומשה התארגנו לצילום הבא, לבושים בבגדי מלאכי גהינום. אני גררתי את המלאך הפרטי שלי לאחת החורבות המבודדות. הדפתי אותו אל הקיר העתיק והסתערתי אליו בנשיקה לוהטת, ידי משחררות את הזין שלו מהמכנסיים. התנשקנו במשך מספר שניות ואז הרגשתי את היד שלו מונחת על ראשי, מכוונת אותי למטה. מיד סילקתי לו אותה, אני שונאת שגברים עושים את זה.
"תבקש." לחשתי לו באוזן, מניחה ללשון שלי לרחף לו על התנוך.
הוא ניסה שוב את התרגיל עם היד ושוב סילקתי לו אותה.
"טסק טסק טסק. לא יפה." נזפתי בו.
"בבקשה…" אמר השרירן.
"בבקשה מה?" שאלתי.
"תמצצי לי את הזין. יש לך שפתיים מדהימות. בבקשה תמצצי לי." הוא התחנן.
מה שנכון נכון. הוא לא היה הראשון שקרא לשפתיים שלי שפתי מוצצת.
כרעתי מתחתיו ואחזתי בזין הגדול שלו ביד, אומדת את משקלו בין אצבעותיי. וואו. הזין היה בפרופורציה מושלמת לגוף הגדול של בעליו. וטעים גם כן. שכחתי כמה התגעגעתי לטעם הבשרי הזה של זין קשה שממלא את חלל הפה. התחלתי למצוץ אותו בתאווה, מלחכת עם הלשון את הכיפה, עוטפת באהבה עם השפתיים. הזין היה מספיק גדול כדי שאוכל לאחוז בו ביד ועדיין יישאר לי הרבה מרווח מציצה. בלי להפסיק למצוץ, התחלתי לאונן לו במהירות ביד אחת אבל את השניה הגנבתי לו לכיס.
שיט. הכיס ריק.
ליקקתי במהירות את קצה הכיפה והוא גנח בלי לשים לב שהחלפתי ידיים. חפנתי לו בזהירות את האשכים ועיסיתי אותם בעדינות, מוצצת ומנשנשת את הזין הגדול מהבסיס ועד הכיפה בזמן שהיד השניה נכנסה לכיס השני.
שיט. גם הכיס הזה היה ריק. יכול להיות שהוא עף מהכיס אחרי שחיטטתי שם? אולי אלברט החביא אותם?
"איפה התחתונים שלי?" שאלתי.
אלברט פלבל בעיניו והסתכל עלי כאילו לא ידע שהפה שלי מסוגל לדבר בכלל.
"קדימה" אמרתי. "הם היו כאן קודם, בכיס שלך, ועכשיו הם אינם."
"אני לא יודע…" הוא אמר.
"הם היו בכיס שלך או לא?"
"לא זוכר…" הוא אמר וניסה לדחוף את הראש שלי לכיוון הזין שלו. סילקתי את היד שלו, אבל העברתי לו לק ארוך מהבסיס הרחב של הזין שלו עד לכיפה הסגולה.
"ועכשיו, זוכר?"
"כן…כן…" הוא נכנע. "הם היו שם…בכיס שלי…"
"ואתה הורדת לי אותם?" שאלתי, זהירה יותר אחרי הסיפור עם משה. המשכתי לאונן לו לאט, שלא יאבד עניין, אבל זה כל מה שהוא יקבל כרגע.
"לא."
"מה 'לא'!" צעקתי. קיבינימט, בחורה לא יכולה כבר לברר מי דחף לה אצבעות?
"לא…מצאתי אותם על הרצפה אחרי ש…התחבקנו כולנו…"
"ולא…נגעת בי תוך כדי?"
"לא" הוא התגונן. "רק שרתי. אינטרנציונל."
"קיבינימט." אמרתי ועצרתי כדי לחשוב. ערן לא, משה לא, אלברט לא, איתן הומו, אז מי זה היה לעזאזל? טליה? אמירה? נמאס לי מזה כבר.
"את יכולה להמשיך?" ביקש אלברט בנימוס, איברו מסרב לפול.
לקחתי את הזין הגדול ביד אחת והתחלתי לאונן לו במהירות. הייתי כבר מחורמנת לגמרי ורציתי כבר זיון טוב, אבל אלברט נראה כאילו הוא הולך לגמור בכל רגע, אז במקום הזין שלו אוננתי לעצמי עם היד השניה. הסתכלתי לו ישר בעיניים ופתחתי פה גדול, מסמנת לו לגמור לי בפה.
"שרון, אלפונזו שואל אם…" אמירה נכנסה לחורבה. כשהיא ראתה אותנו היא נעצרה והשתתקה.
"רגע." אמרתי לה, והמשכתי לאונן לאלברט במרץ, בלי להוריד ממנו לרגע את העיניים.
אמירה בלעה רוק, אבל לא הלכה. היא הורידה את המשקפיים שלה, ניקתה אותם, ואז הרכיבה אותם מחדש והסתכלה עלינו בעניין כשאלברט התחיל לגמור. אחד, שניים שלושה נתזים נתחו מהזין שלו, שניים הותירו שובלים לבנים על פני, מהצוואר עד השערות והשלישי נחת על לשוני המושטת. המשכתי להביט בעיניו, סוחטת את שאריות הזרע אל תוך פי בעודו גונח ורק לאחר שהשתכנעתי שגמר, בלעתי את הכל.
"יאם יאם." אמרתי. "מה רצית?" שאלתי את אמירה.
"אה…הבמאי מאוד התלהב ממך. הוא שואל אם את יודעת לרכב על אופנוע."
"כן." קמתי על רגליי.
"אז הוא שואל אם תסכימי להצטלם בנסיעה."
מה שהייתי צריכה באותו רגע זה זיין גדול, אבל עד שאמצא אחד, החלטתי שלא לוותר על החוויה.
בחוץ כבר נראה היה שהם מתחילים לפרק את העסק. אמירה הסבירה לי שהשוט הזה לא היה מתוכנן ושאלפונזו פשוט התלהב ממני, אז הוא החליט לנצל את דקות המסוק האחרונות שנשארו לו עליי. שני אופנועים מתוך שלושה כבר לא נראו שם, כל השולחנות הציוד נעלם וחוץ מהמסוק וכמה אנשים נוספים, לא היה שם אף אחד.
אחת המלבישות ניגשה אלי והגישה לי שמלת כלה צחורה. התלבשתי בחדר ההלבשה שכבר היה עירום כמעט לגמרי, קצת מתפדחת שהיא רואה אותי בלי תחתונים, אבל לא היה לה לתת לי זוג נוסף. מעצב שיער עבר לי עוד פעם על השיער, מאפרת ניקתה לי את הפנים במטליות ואיפרה אותי, והייתי מוכנה להיות כלה על אופנוע.